החומוס משובח כשהוא טרי ומוכן בידי ערבים: הפיכת החומוס למאכל גורמה בישראל ושיבת הערבי המודחק
Hirsch, 2011
הביוגרפיה התרבותית של החומוס בישראל חושפת שני תהליכים שזורים: הפיכתו של החומוס למאכל גורמה בשנים האחרונות, ושיבת זהותו הערבית לאחר עשורים של הדחקה. השאלה המרכזית היא כיצד מאכל ערבי הפך לאחד הסימנים המובהקים של "ישראליות", זהות המזוהה בישראל עם הרוב היהודי, וכיצד שב והופיע אופיו הערבי בתודעה היהודית לצד אופיו הישראלי. הטענה כפולה: בניגוד לתפיסות הרואות בצריכת מזון בבואה של יחסים פוליטיים, צריכת המזון ומשמעותו הן תהליכים רב־גורמיים, משום שפריט מזון נע בכמה שדות בעת ובעונה אחת. שנית, במקום לראות בחומוס את "מאכל האחר" המהותי, הזהות הערבית של החומוס מתפקדת כמשאב המנוצל בידי שחקנים חברתיים המשובצים בפרויקטים פוליטיים, חברתיים וכלכליים שונים.
האם האחר הוא מה שאנו אוכלים?
מזון נע בכל הכיוונים, ובניגוד למוצגי מוזיאון הוא נבלע ומופנם והופך לחלק מן העצמי. כדי להסביר את נסיעתו של מזון בניגוד להיגיון הסוציו־סמיוטי של ההבחנה אומצו מסגרות כמו "אכילת האחר" ו"קולוניאליזם של מזון", בעיקר בהקשר של צריכה מערבית של "מזון אתני". על פי גישות אלה, צריכת האחר משרתת את רצונו של הצרכן ההגמוני, בין כביטוי לפלורליזם ובין כהפגנת כוח של הפנמת אחר מאיים ומפתה כאחד. בהקשר הישראלי אפשר לראות באימוץ היהודי של מאכלים ערביים מקרה נוסף של בליעת משאבים פלסטיניים, ולפי גישה זו אומצו רק פריטים שהותאמו בקלות להרגלי האכילה היהודיים, בלי הכרה במקורם.
ואולם מסגרות אלה ספגו ביקורת בכמה מישורים. ראשית, היכרות מסחרית עם תרבות קולינרית אחרת עדיפה על היעדר היכרות מוחלט המאפשר למזון האחר להופיע כסימן של זרות, וביקורת זו מעלה את השאלה מדוע פריטים מסוימים נדחים ואחרים מאומצים. שנית, כל תפיסה יציבה של "מזון האחר" מניחה מושג מהותני של תרבות כיחידה תחומה וסטטית, בעוד זהויות ותרבויות נוצרות ומשתנות תמיד דרך מגעים, ו"מזון האחר" הוא לרוב תוצר של חילופים קודמים. שלישית, מסגרות אלה כופפות את הקולינרי לפוליטי, בעוד המזון נע בכמה שדות שאינם בבואה זה של זה אלא מקיימים אינטראקציה...
לקריאת הסיכום המלא הורד/י את הסיכום באמצעות הטופס לעיל^
