לקראת חינוך רב-תרבותי בישראל
קשתי, 2009
החינוך היישובי והזהות הלאומית האחת
מרגע שהובטח הבית הלאומי בארץ ישראל חתר היישוב לסמן טריטוריה, לעצבה פיזית ואידיאולוגית ולהנחילה למצטרפים חדשים, ומשנות העשרים של המאה הקודמת נערך שדה החינוך במתכונת ההולמת מדינה שבדרך. בדומה למדינות הלאום האירופיות דבקה החברה היישובית במונוליתיות לאומית, תרבותית וחינוכית והיתה עיוורת לאפשרות של רבגוניות. הלשונות ההיסטוריות של היהודים הושמו במצור, והעברית המתחדשת נשאה את משא עיצובה של תרבות חדשה; מי שלא הפנים את המסר האידיאולוגי שלה כלשון המקום נותר בשוליים, ומאות ילדי עולים מארצות האסלאם ומן הבלקן לא הסתגלו לבתי הספר שנועדו להם. המורות והמורים נעשו מפיצי הלאומיות וסמליה, וצמחה זהות חדשה ואקסקלוסיבית, נשתלת בעבר מקראי ופטורה ממסורת. אל סלע הזהות המועדפת נופצו זהויותיהם של עולים ומהגרים לדורותיהם, ובכך הצטרף החינוך למהלכים חברתיים-כלכליים שכוונו ליצירת מרכז אך הפיקו גם שוליים.
מודרניזציה, רפורמה וסימונם של "טעוני טיפוח"
בסוף שנות השישים אמורה היתה הזהות המועדפת לזכות בעדכון מודרני ברוח מדינת הרווחה האירופית, אך מהלכי המודרניזציה בחינוך וברווחה היו דעתניים מצד אחד ועיוורים לצרכים תרבותיים חדשים מצד אחר, ולכן הפיקו תוצאות חלקיות. הרפורמה של 1968, שנועדה לסגור פערים בהישגים, קודמה בקצב של 2 עד 4 אחוזים בשנה לאורך עשרים שנה, בין השאר משום האינטרס של אוכלוסייה ותיקה ומבוססת לשמר לעצמה את בלעדיות התיכון העיוני. ביצועה האיטי בכל זאת הרחיב עם הזמן את השתתפותם של בני רוב הקבוצות החברתיות בחינוך העל-יסודי, שראשיתו בחטיבת הביניים, אף שברבים מבתי הספר נמנע מגע בין תלמידים שהוגדרו "טעוני טיפוח" לבין האוכלוסייה הוותיקה.
לסימון זה היו תוצאות כפולות: מצד אחד הוכללו התלמידים...
לקריאת הסיכום המלא הורד/י את הסיכום באמצעות הטופס לעיל^
