בידול, אי שוויון ושליטה מתרופפת - תמונת מצב של החינוך הישראלי
סבירסקי ודגן-בוזגלו, 2009
הדינמיקה של בידול ואי שוויון
ישראל מעולם לא כוננה מערכת חינוך מדינתית אחידה ושווה לכל נפש. המאפיין הבולט של החינוך הישראלי הוא בידול לאומי, דתי, עדתי ומעמדי, שאינו תוצר של תפיסה פלורליסטית רב-תרבותית אלא של הסדרים פוליטיים וכלכליים רבי שנים, שחלקם הושג בהסכמה וחלקם בכוח. משום שהוא מעוגן ביחסי כוח, הבידול מלווה במידה גדולה של אי שוויון.
הבידול הלאומי נותר על כנו אחרי 1948: כמעט כל התלמידים הערבים לומדים בבתי ספר נפרדים, בערבית ואצל מורים ערבים, תחת אגף נפרד במשרד החינוך שאינו נהנה מניהול ערבי עצמאי, בשונה מן הזרם הממלכתי-דתי ומן הזרמים החרדיים המנוהלים בידי נציגיהם. הבידול האידיאולוגי והדתי קדם למדינה, בדמות ארבעת הזרמים, ומ-1953 התגבש למבנה של חינוך ממלכתי חילוני, חינוך ממלכתי-דתי וחינוך עצמאי חרדי הנהנה ממימון ציבורי בלי לוותר על עצמאותו. עם ההגירה ההמונית נוסף קו בידול עדתי: ילדי העולים מארצות ערב הופנו ליישובים חדשים ולכיתות נפרדות, ובשנות ה-1960 חצה הקו גם את החינוך התיכון, שעה שהפניה מאסיבית של בני נוער מזרחים לבתי ספר מקצועיים הפכה את המסלול המקצועי למסלול מזרחי בעיקרו.
מאז 1967, ובעוצמה גוברת לאחר תכנית החירום לייצוב המשק ב-1985, מכתיבות את הדינמיקה בעיקר משפחות מן המעמד הבינוני והגבוה. תכנית האינטגרציה שנלוותה לרפורמה של 1968 נבלמה במאבק משפטי ופוליטי שלהן, הקיצוץ התקציבי פתח פתח לכניסת כספי הורים למערכת, ואחריו באו פתיחת אזורי הרישום והיזמות הפרטית. התוצאה היא ריבוי בתי ספר ציבוריים מתבדלים, המקבלים את עיקר מימונם מן המדינה אך גובים תשלומים המדירים תלמידים ממשפחות מעוטות...
לקריאת הסיכום המלא הורד/י את הסיכום באמצעות הטופס לעיל^
