צווי הגנה לנשים מוכות בישראל
יסעור-בורוכוביץ ולביא-אפרת, 2007
החוק למניעת אלימות במשפחה ועקרון צו ההגנה
בהתמודדות החברה עם האלימות נגד נשים באמצעות מערכת המשפט נבדלים שלושה מרכיבים: ענישה, הגנה וטיפול. בישראל עלה הנושא לשיח הציבורי כעשור לאחר ארצות המערב המתועשות; ב-1986 מינה היועץ המשפטי לממשלה את ועדת קרפ ללימודו, ובעקבות עבודתה נחקק החוק למניעת אלימות במשפחה, התשנ"א-1991, המושתת על עקרון צו ההגנה. עד אז ניתן עיקר הטיפול בנשים מוכות בידי ארגוני נשים התנדבותיים ובמקרים חמורים בידי המשטרה על בסיס הדין הפלילי.
החוק מציע מרפא מיידי אך זמני: כל בן משפחה הסובל מאלימות רשאי לפנות ישירות לבית המשפט לענייני משפחה בהליך מהיר, שאינו מותנה בתלונה במשטרה, שאפשר לקיימו במעמד צד אחד ושבו רשאי בית המשפט לסטות מדיני הראיות הרגילים. החידוש העיקרי הוא הענקת הכוח לנפגעות לפנות בעצמן, בלי תלות ברשויות הרווחה או המשטרה ובלי ייצוג מקצועי, בשונה מצווי המניעה שקדמו לחוק וניתנו כסעד זמני בתובענה עיקרית ובנסיבות חריגות בחומרתן. משניתן צו במעמד צד אחד חייב בית המשפט לקיים דיון חוזר במעמד שני הצדדים בתוך שבוע, ובו להאריך את הצו, לבטלו או לשנותו. הסעדים שבחוק מצטברים: הוצאה מהבית ואיסור להימצא בקרבתו, איסור הטרדת בני המשפחה, איסור שינוי מצב הרכוש ואיסור נשיאת נשק.
הגישה התכליתית-הגנתית והידע הקיים
הגישה התכליתית-הגנתית, שבבסיס השימוש בחוק, רואה בביטחון הנפגעים את תכליתה הראשונית של מערכת המשפט ומעדיפה אותו על טיפול בקורבן או בתוקף ועל ענישה. קו מחקר בעולם מצביע על פער בין בקשותיהן של נשים מוכות, הרחקה מהן...
לקריאת הסיכום המלא הורד/י את הסיכום באמצעות הטופס לעיל^