"מהפכת הקורבנות" - היום שאחרי: לקראת מודל המכיר בשיקולי ענישה פרטיים?
פוגץ', 2004
הצגת הדברים
בשנת 1997 הורשעו שתי אחיות בריטיות, דבורה פרי ולוסיל מק'לכלן, ברצח אחות אוסטרלית, איבון גילפורד, בבית חולים בסעודיה. לפי החוק הסעודי העונש על רצח הוא עריפת ראש בפומבי אם מבקשים זאת בני משפחת הקורבן, ואחיה של גילפורד הסכים לקבל מיליון ומאתיים אלף דולר תמורת ויתור על זכותו לדרוש עונש מוות. מקרה קיצון זה ממחיש את הקשיים שבשיתופו האקטיבי של הנפגע בהליך הפלילי. הקורבן אינו עוד 'האיש שנשכח', אך במערכת האדוורסרית אין הוא הופך לצד נוסף לתביעה, ומשהובטח לו מקום יש לבדוק את גבולותיו. הדיון מתמקד בשלב גזר הדין בלבד, הנתון כמעט כולו לשיקול דעתם של השופטים, בהיעדר קווי ענישה מנחים והיררכיה קבועה בין שיקולי הענישה.
הרקע לשינוי במעמד הקורבן
לפי הגישה המסורתית מסדירים דיני העונשין את הזיקה בין המדינה לבין עושה העבירה ולא זיקה בין פרט לרעהו, ונזקו של הנפגע הוא רק חלק מן האינטרס הציבורי. יתרונותיה הם טיפול אחיד בנאשמים, הליך הוגן, אמון הציבור וניתוק בין הנפגע לנאשם, והחששות מפני מתן מעמד לקורבן מתייחסים בדיוק לערכים אלה. עם התפתחות הוויקטימולוגיה בשנות השבעים נחשפה ה'קרבנות המשנית', פגיעה הנובעת מיחס לא נאות של המערכת, ובכלל זה אי מסירת מידע ואי היוועצות. בישראל נשען השינוי על חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, שסעיף 4 שבו מזכה כל אדם בהגנה על חייו, על גופו ועל כבודו, ועל הקביעה כי כבוד האדם הוא גם כבודם של המתלונן, העד והקורבן.
קורבן פרטי וקורבן קולקטיבי
בעבר נבלע אינטרס הנפגע ב'חומרת העבירה', ונקבע...
לקריאת הסיכום המלא הורד/י את הסיכום באמצעות הטופס לעיל^
