אלימות מינית כלפי מהגרות עבודה בישראל בראי ההליך הפלילי
גופשטיין, 2013
הגירת עבודה והחולשות הנגזרות ממעמד המהגר
מהגרי העבודה מגויסים ככוח עבודה זול לאיוש ענפים שאזרחי מדינת היעד נמנעים מלעסוק בהם, וכך נוצר שוק עבודה משני שבו כוח המיקוח של העובדים מועט. בישראל התפתחה התופעה כמעט בן לילה בראשית שנות התשעים, והמדיניות כלפיה סותרת: בין הרצון בכוח עבודה זול לבין הרצון לשמר רוב יהודי. כיום שוהים בישראל כ-74,778 מהגרי עבודה בעלי אשרה כדין ועוד כ-14,118 ללא אשרה, האחרונים בסכנת גירוש מתמדת וללא ביטוח בריאות. טרם הגעתם משלמים המהגרים דמי תיווך של 2,000 דולר עד 15,000 דולר, סכומים הנלווים מקרובים או מגורמים עבריינים, והמחויבות להשיבם יוצרת שעבוד אינהרנטי למעסיק. לכך מצטרפים אי-אכיפת חוקי העבודה והסדר הכבילה, שבוטל בבג"ץ אך הוחזר בעקיפין בתיקון לחוק הכניסה לישראל משנת 2011, המסמיך את שר הפנים להגביל בענף הסיעוד את מספר המעסיקים ואת האזור הגאוגרפי.
מעל 80 אחוזים מן העוסקים בענף הסיעוד הן נשים, רובן מהפיליפינים, גילן הממוצע 45 ולמחציתן ילדים בארץ המוצא. הענף הוא כמעט היחיד הפתוח בפניהן, ומאפייניו שכר נמוך, דרישות תפקיד מעורפלות והיעדר פיקוח, שכן העבודה מתבצעת בביתו הפרטי של המעסיק המשמש גם מקום מגוריה של העובדת. עובדות הסיעוד שוהות אצל המטופל עשרים וארבע שעות ביממה, שישה עד שבעה ימים בשבוע, בלי גמול שעות נוספות ועם ניכויים משכרן. הבידוד וטשטוש הגבולות בין יחסי עבודה לקשר אישי הם שמזמנים למעסיקים נצלניים הזדמנות לפגוע.
מתודולוגיה
הניתוח מתבסס על עשרים וחמישה הליכים פליליים מן השנים 1999-2009 שבהם הייתה קרבן האלימות המינית מהגרת עבודה, שאותרו בשלושה מאגרי...
לקריאת הסיכום המלא הורד/י את הסיכום באמצעות הטופס לעיל^
