טעמה של הלאומיות: מדיניות המזון במוסקבה הפוסט-סוציאליסטית
Caldwell, 2002
בעשור שלאחר התמורה הפוסט-סוציאליסטית ניצבו הצרכנים הרוסים מול שוק מצרכים טרנס-לאומי הולך ומתרחב, שבו רכיבים מקומיים של המטבח הרוסי מתחרים במוצרי מזון זרים וגם מחקים אותם. זיווגים של המקומי והגלובלי ניבטים מקירות הרכבת התחתית של מוסקבה, מלוחות מודעות ומתפריטי מסעדות: ספל מרק אטריות בהכנה מהירה משווק בסיסמה "ציוד אמריקני, ייצור רוסי", ובתי קפה המציעים מאכלים בסגנון רוסי פועלים תחת שמשיות הנושאות סמלי לוגו של תאגידים גלובליים.
מול תפיסות שלפיהן תרבויות זרות מחליפות את הצורות התרבותיות המקומיות או מתערבבות בהן, יצאו גורמים רשמיים במסע תעמולה תחת הכותרת "קנו תוצרת רוסיה". יצרנים, זבנים וצרכנים משתפים פעולה בסיווג מזונות כ"שלנו" (נאש) או "לא שלנו" (נה נאש), ומתארים את התוצרת המקומית כעולה על הזרה בטעמה, באיכותה ובערכיה התזונתיים. אסטרטגיות אלה אינן רק תחיית פרקטיקות אוכל מקומיות; הן חושפות תרבות צרכנית המעצבת מחדש פרקטיקות של שוק חופשי כדי לשמר ערכים בעלי צביון סוציאליסטי, בעיקר חברתיות ואחריות משותפת. הבסיס לכך הוא עבודת שדה אתנוגרפית במוסקבה בין 1995 ל-2001.
צריכת מזון חברתית ברוסיה
שינוי פרקטיקות התזונה במוסקבה הוא היבט אחד של מהפכה צרכנית רחבה. יש הרואים בו התרחקות ממחסור כרוני ומאספקה שהמדינה מכתיבה, וגורסים שהאזרחים הסובייטיים לא היו צרכנים פעילים כלל; תפיסה חלופית מדגישה שחברות סוציאליסטיות היו חברות צרכניות מובהקות, משום שאזרחיהן נאלצו למצוא דרכים יצירתיות להתמודד עם המערכת. המדינה החזיקה באמצעי הייצור וההפצה והכתיבה אילו סחורות ייוצרו ובאילו כמויות, וכך הגבילה את הרבגוניות ואת היכולת להיבדל באמצעות משאבים חומריים. מוצרים מיובאים נשמרו לאליטות...
לקריאת הסיכום המלא הורד/י את הסיכום באמצעות הטופס לעיל^
