שילוב טכניקות התנהגותיות וטיפול באמצעות משחק בטיפול בילדים עם קשיי קשב וריכוז
לופי, 2001
התפתחות השימוש במשחק ככלי טיפולי
המשחק שימש לאורך ההיסטוריה כאמצעי טבעי ללמידה, חיקוי והתפתחות רגשית וחברתית אצל ילדים. כבר בעת העתיקה התקיימה ההכרה בכך שילדים רוכשים ידע, מיומנויות ויכולת תקשורת באמצעות משחק. בתקופת הרנסנס ניכרה הבחנה בין משחקי ילדים לבין פעילות לימודית, והדגשה של תפקיד המשחק כגורם מפתח בהתפתחות הרגשית. בעת החדשה קיבל המשחק מעמד של כלי טיפולי, ובתחילת המאה העשרים נעשה בו שימוש שיטתי לסיוע לילדים המתמודדים עם קשיים רגשיים והתנהגותיים.
יסודות הגישה הפסיכואנליטית לטיפול במשחק
הטיפול במשחק קיבל את מסגרתו התאורטית הראשונית מהפסיכואנליזה. לפי תפיסה זו, המשחק מאפשר לילד להביע דחפים ותכנים לא מודעים מבלי לעבור דרך מסנני הדיבור וההגנה. פרויד ראה במשחק דרך לביטוי קונפליקטים פנימיים ולשחרור רגשי, ואילו מלאני קליין הרחיבה את התפיסה וטענה כי המשחק הוא המקבילה הילדית לאסוציאציות החופשיות של המבוגר. באמצעות משחק הילד משחזר יחסים מוקדמים, מבטא חרדות ומשחזר חוויות טראומטיות, ובכך מאפשר לאיש המקצוע להבין את עולמו הפנימי. גם ויניקוט תיאר את המשחק כמרחב ביניים בין מציאות לדמיון, שבו הילד יכול להיות יצירתי וליצור משמעות רגשית לעצמו.
הגישה ההומניסטית-לא מכוונת
מאמצע המאה...
לקריאת הסיכום המלא הורד/י את הסיכום באמצעות הטופס לעיל^
