צְפאקציטוד: היסטוריה וזיכרון קולקטיבי כדרך לבניית התפוצה של יוצאי צפאקץ
סעדון, 2021
מבוא
"צפאקציטוד" הוא מונח שטבעו יוצאי העיר צפאקץ שבתוניסיה כדי לתאר את גישתם הייחודית לחיים, שילוב בין שם העיר Sfax ובין המילה attitude. גישה זו המשיכה לעצב את מחשבתם וחייהם גם לאחר שעזבו את העיר, בדיאספורה שבתקופה הפוסטקולוניאלית. בבסיסה עומדים תחושות, זיכרון וגעגוע של בני התפוצה הצפאקצית, יהודים, מוסלמים ונוצרים כאחד, לחיים בעירם בתקופה הקולוניאלית (1881–1956). הטענה המרכזית היא שהצפאקציטוד היה הדרך לליכוד יוצאי הקהילה ומכשיר לבניית הדיאספורה שלה.
אחד מחשובי חוקרי מושג הדיאספורה, ויליאם ספרן, אפיין דיאספורה בשישה היבטים: קיומו של מרכז שממנו היגרו החברים, שמירה על זיכרון קולקטיבי או מיתוס של המולדת המקורית, תחושה שהמהגרים אינם מקובלים לגמרי במקום החדש, אמונה שהמרכז המקורי הוא הבית האמיתי שאליו ישובו, מחויבות למולדת, וקיום קשרים המגדירים תודעה אתנו-קהילתית וסולידריות. במקרה של צפאקץ אמנם לא התקיימו כל המאפיינים, אך רובם התקיימו, ויוצאי העיר חשו הדדיות ורצון לשמור על קשרים על בסיס העבר המשותף. בגיבוש הדיאספורה היו שלושה שלבים: החיים בעיר בתקופה הקולוניאלית, שלב ההגירה (1956–1967), ושלב התגבשות המהגרים לכלל דיאספורה עם הופעת הגיליון הראשון של השנתון בשנת 1967.
העיר צפאקץ - כור ההיתוך של הזהויות
צפאקץ היא עיר הנמל השנייה בחשיבותה בתוניסיה, ומיקומה במרכז המדינה הקנה לה חשיבות כלכלית, תרבותית וחברתית. בהיותה עיר נמל הייתה פתוחה להשפעות מן העולם המוסלמי שממזרח וממערב ומן העולם הנוצרי שמצפון....
לקריאת הסיכום המלא הורד/י את הסיכום באמצעות הטופס לעיל^
