היסטוריונים שאוהבים יותר מדי: הרהורים על מיקרוהיסטוריה וביוגרפיה
Lepore, 2001
מגע פיזי עם שריד אישי של דמות היסטורית, כמו תלתל שיער שנשתמר באוסף ארכיוני, עשוי לעורר תחושת קרבה ואינטימיות עזה אל אדם שמת לפני דורות, חזקה אף יותר מזו שמתעוררת בקריאת מסמכיו האישיים ביותר. תחושה זו ממחישה את הקושי המהותי בכתיבה על בני אדם, חיים או מתים: הצורך לאזן בין אינטימיות לבין מרחק, ובה בעת להיות חקרני עד גבול הפלישה לפרטיותם. התקרבות יתר אל הנושא היא סכנה ממשית, אך גם היכרות רופפת מדי עמו מסוכנת לא פחות. ביוגרפים ועיתונאים התחבטו זה מכבר בסכנות הכרוכות בכתיבה על אנשים, אך איש לא הציע פתרון בדוק. שאלת המפתח היא אם למיקרוהיסטוריונים, סוג חדש יחסית של כותבי חיים, יש דרך התמודדות חדשה עם המתח הזה, והאם הם רוחשים לנושאי כתיבתם יותר אהדה או פחות בהשוואה לביוגרפים. זו שאלה הנוגעת לא רק לכותב הבודד אלא למקצוע ההיסטוריה כולו, ובמיוחד לאופן שבו הוא תופס את היחס הראוי בין החוקר לאדם שאותו הוא חוקר.
מהי מיקרוהיסטוריה
הגדרת המיקרוהיסטוריה מורכבת משום שמעט מאוד עבודות מחקר אמריקאיות מכנות את עצמן כך. אין אסכולה אמריקאית של מיקרוהיסטוריה, אין כתב עת, אין איגוד מקצועי, ומעטים החוקרים שמגדירים עצמם...
לקריאת הסיכום המלא הורד/י את הסיכום באמצעות הטופס לעיל^
