כיצד להפוך את "תכנית הלימודים" לכלי המארגן את החשיבה הדידקטית של המורה?
זילברשטיין וצבר בן-יהושע, 1989
מבוא: השימוש המועט של המורים ב"תכנית הלימודים"
"תכנית לימודים" היא חוברת ובה תכנית הוראה של מקצוע או נושא במסגרת בית הספר הממלכתי והממלכתי-דתי. חוברות אלה מאושרות במזכירות הפדגוגית של משרד החינוך ונחשבות מסמכים מחייבים לכל מערכת החינוך בישראל. אף על פי כן מקובל לחשוב שמורים ממעטים להשתמש בהן: מורים מתחילים מעיינים בהן כדי להפיק מידע ראשוני על הנושאים שילמדו, ואילו מורים ותיקים מתקשים למצוא בהן תועלת. הסבר אפשרי אחד הוא שהמורים רואים בתכנית מסמך המפרט בראשי פרקים את רשימת הנושאים בלבד, שדי להציץ בו. הסבר נוסף נעוץ בחלק ה"ספרותי" של החוברות, הגדוש הצהרות כלליות וניסוחים מופשטים שאינם תמיד מובנים, ואופיו התמציתי הופך את המסמך לבלתי נגיש למורה מן השורה. יש הסבורים שהמסמך מכוון בעיקרו לרשויות המכינות את בחינות הבגרות, ולכן ציפיותיהם ממנו מעטות.
בשימוש המועט הזה יש החמצה גדולה. תחת קבלת תכתיבים מלמעלה, המסמכים האלה עשויים לשמש בתנאים מתאימים כלים מועילים לארגון החשיבה הדידקטית של המורים, ואף להגביר את האוטונומיה שלהם. כדי שזה יקרה על המורים להכיר את התוכן המלא של תכניות הלימודים, לדעת לקרוא בהן כראוי ולהשתמש באורח ביקורתי ברעיונות הנחשפים בהן בעת תכנון מערכי השיעורים.
גלגול המשמעות של המושג "תכנית לימודים" בישראל
מסוף שנות השישים, בעקבות פרסום תכניות הלימודים החדשות, החלה פעילות מוגברת של פיתוח חומרי למידה. המתכננים ביקשו לתת פרשנות נאמנה לכוונות המוצהרות בתכנית ולסגור...
לקריאת הסיכום המלא הורד/י את הסיכום באמצעות הטופס לעיל^
