חנוך לנער לפי דרכו - מבדיל ומאחד במערכת החינוך
אדלר ובלס, 2000
פלורליזם ולכידות בחברה הישראלית
החברה בישראל הטרוגנית מאוד: בולטת בה החלוקה הלאומית בין רוב יהודי למיעוט ערבי, ובתוך הרוב היהודי קיימות חלוקות על פי צירי הדת, העדה, הוותק בארץ והריבוד החברתי-כלכלי. מכאן נגזרות שתי שאלות מקדימות: האם ריבוי הקבוצות כשלעצמו הופך חברה לפלורליסטית, וכיצד לגרום לכך שההטרוגניות תתרום ללכידות ולא תהפוך לגורם פירוד.
את התהוותה של החברה בישראל איפיינו מעבר מהתנהלות וולונטרית למערכות ממלכתיות, מחברה מלוכדת על בסיס אידיאולוגי לחברה הטרוגנית, גיבוש תרבות לאומית שבמרכזה העברית, כינון מערכת צבאית רחבה, חתירה לפערים מתונים ותהליכי מודרניזציה וחילון. עוצמתם של המנגנונים המלכדים המקוריים נחלשה עם השנים, ובמקביל גברו תהליכי סקטוריאליזציה ודיפרנציאציה. פלורליזם אינו שם נרדף לריבוי קבוצות, אלא הרשאה חברתית ותרבותית לריבוי גוונים ואף תמיכה בו, המשלבת מרכיבים ייחודיים של הקבוצות עם תשתית ערכית וסמלית המשותפת לכול. הסובלנות כלפי ביטויים תרבותיים של קבוצות חדשות וחלשות עדיין מוגבלת: כמעט שום מאפיין של תרבות ערביי ישראל לא השתלב ב"תרבות ישראל", והשימוש הגלוי ברוסית נתקל בביקורת.
סולידריות מינימלית נשענת על מערכת סמלים משותפת, היסטוריה משותפת, סדר שלטוני מוסכם וטריטוריה מוסכמת, ולמערכת החינוך תפקיד נכבד בעיצוב ההסכמות בשלושת הראשונים. ואולם בשני העשורים האחרונים ניכרים בה תהליכי פירוד: טיפוח סמלים וסגנונות נפרדים בתת-המערכות הממלכתית, הממלכתית-דתית והעצמאית, וחתירה להומוגניות של אוכלוסיית התלמידים באמצעות בתי-ספר על-אזוריים, פתיחת אזורי רישום ובחירת הורים. בחינוך הממלכתי משמשים מנגנוני הבידול לטיפוח נטיות אליטיסטיות ואינדיבידואליות, ובחינוך הממלכתי-דתי הם יוצרים מערכת...
לקריאת הסיכום המלא הורד/י את הסיכום באמצעות הטופס לעיל^
