מחבקים את הגננת: פירושים לפרקטיקות גופניות בגן ילדים ישראלי
Golden, 2004
הגוף כמוקד חקירה חינוכית
מאז שנות ה-80 של המאה ה-20 נעשה הגוף מוקד של חקירה מלומדת העומד בזכות עצמו, ונתפס לא כישות ביולוגית טבעית גרידא אלא כתופעה ביולוגית וחברתית בלתי גמורה, המשתנה עם הכניסה לחברה ועם ההשתתפות בה. חקירת החינוך בלא התחשבות באופיו הגופני מובילה לתפיסה חלקית ומטעה שלו. מבט אתנוגרפי על הכיתה אינו מסתפק בתיאור המתרחש בה כפעילות גופנית, אלא ממחיש את השזירה המורכבת של המשמעויות החברתיות שאפשר לחוות באמצעות פרקטיקות גופניות ולייחס להן.
הביטוס וחינוך בגיל הרך
הגישה המכונה "הטמעה" (inscription) גורסת שבתי הספר, אף שיועדו במפורש לאימון התודעה, משמשים גם לאימון הגוף, ושהגוף הנע והממושמע ממלא תפקיד מרכזי במשימה היום-יומית של החינוך. גישה אחת רואה בגוף מושא של פיקוח שמוטמעים בו יחסי עוצמה, ובבית הספר זירה מוסדית שבה מתחולל אילופו של הגוף הצייתן ועל כן גם המועיל. מושג ההביטוס, הנטיות הגופניות המוטמעות, חיוני לשעתוק תרבותי וחברתי: שוליותו של הגוף עושה אותו זירה נוחה ללמידה תרבותית, חשוף למניפולציה וחסין מפני תשאול דיסקורסיבי, ולכן צורות תרבותיות המוטמעות בו נעשות מחייבות, טבעיות ואקסיומטיות, ובתי הספר משעתקים פערי מעמד ומגדר ביצירת ערך שונה של הון גופני. הרלוונטיות לגיל הרך משולשת: ילדים צעירים נחשבים לזקוקים ביותר להדרכה תרבותית, החינוך בגיל הרך נשען כשהוא לעצמו על חשיבות החוויה ללמידה, והם מסוגלים פחות מכול להבחין בשכנוע הסמוי של פדגוגיה עקיפה. ההביטוס משתרש בחוויה לא פחות מאשר בלמידה, ולכן הילדות היא אחת התקופות האינטנסיביות ביותר של העבודה על הגוף.
פרקטיקת החיבוקים בגן
הגן...
לקריאת הסיכום המלא הורד/י את הסיכום באמצעות הטופס לעיל^
