מערב אפריקה, 1957-1996: שלום בין-לאומי ומלחמות פנים
Kacowicz, 1998
מערב אפריקה בולטת כאזור היחיד באפריקה שבו שרר שלום שלילי, כלומר היעדר מלחמות בין-מדינתיות, מאז ראשית תהליך הדה-קולוניזציה שלאחר מלחמת העולם השנייה. למעט עימות קצר ושולי בין מאלי לבורקינה פאסו בדצמבר 1985, לא פרצו מלחמות בין שש עשרה המדינות החברות בקהילה הכלכלית של מדינות מערב אפריקה (ECOWAS). יציבות זו מפתיעה לנוכח האופי הרב-אתני של המדינות וריבוי הסכסוכים הטריטוריאליים ביניהן, והיא עומדת בניגוד חריף לאלימות פנימית רחבת היקף, להפיכות צבאיות ולמלחמות אזרחים עקובות מדם, כמו מלחמת ביאפרה בניגריה או המלחמות בלייבריה ובסיירה לאונה. השאלה המרכזית היא מדוע נמנעו מלחמות בין המדינות באזור בעוד שבתוכן השתוללה אלימות כה רבה.
הרקע ההיסטורי: סקירת היחסים הבין-לאומיים
את ההיסטוריה של האזור אפשר לחלק לחמש תקופות. בתקופה הטרום-עצמאית התקיימו במערב אפריקה מערכות נורמות ומוסדות מורכבות ליישוב סכסוכים, אך ועידת ברלין של 1884 כוננה מערכת מדינות מודרנית שיובאה מאירופה והתאפיינה בגבולות טריטוריאליים מוגדרים. מערכת קולוניאלית זו, ולא הדגם הטרום-קולוניאלי, היא שסיפקה לאחר 1957 את הבסיס המשפטי והטריטוריאלי למדינות העצמאיות, והדה-קולוניזציה התרחשה ברובה בדרכי שלום ובמשא ומתן חוקתי. בתקופה המעצבת של 1957 עד 1966 ביקשו המדינות החדשות לבסס את עצמן, ובמקביל נקלעו לשורת בריתות ובריתות-נגד שהונעו מאידאולוגיה פאן-אפריקאית. ניסיונות איחוד שאפתניים, כמו פדרציית מאלי, התפרקו במהירות, והמחנה הרדיקלי בהנהגת קוואמה נקרומה מגאנה, שחתר לבטל את הגבולות הקולוניאליים, הובס בידי המחנה המתון. כינון ארגון האחדות האפריקאית (OAU) ב-1963 סימן את ניצחון הגישה המתונה ואת המעבר למערכת שקידשה ריבונות, שוויון ואי-התערבות בענייניהן הפנימיים של המדינות.
בתקופת הגיבוש החיצוני, 1966 עד 1975, התחוללו שלושה אירועים מכריעים. ראשית, משטרים דמוקרטיים הוחלפו בהפיכות צבאיות ובמשטרי מפלגה אחת, שהפכו לתופעה רווחת בכל האזור. שנית, פרצה מלחמת האזרחים בניגריה, 1967 עד 1970, שבה ניסה...
לקריאת הסיכום המלא הורד/י את הסיכום באמצעות הטופס לעיל^
