מדינתיות פנימית ומדיניות חוץ
Clapham, 1996
עם קבלת העצמאות נראה כאילו רוב המדינות האפריקניות ניחנו בכל מאפייני המדינתיות: שטחים מתוחמים, הסכמה על אזרחות, ויכולת ממשל על פני הטריטוריה, גם אם מנגנוני השלטון היו דלים. שלמותן הטריטוריאלית לא נראתה מאוימת, יחסיהן עם שכנותיהן היו תקינים, ומבנה הכוח העולמי שימש אז מקור תמיכה ולא איום. עם הזמן התברר שהביטחון הזה מטעה: הסדר האפריקני נשחק בעיקר בשל חולשת הבסיס הכלכלי והיכולת ההולכת ופוחתת של השליטים להפיק מכלכלותיהם את המשאבים הדרושים לקיום מבני המדינה. מדיניות החוץ של כל מדינה משקפת את האופן שבו מגדיר השלטון את שליחותו ואת מידת השיתוף של האוכלוסייה ב"רעיון המדינה" הזה. כאשר הרעיון משותף כמעט לכול, איום על הממשל יכול לבוא רק מבחוץ; כאשר הוא נחלת קבוצות מסוימות בלבד, מדיניות החוץ והפנים משקפות את האינטרסים של אותן קבוצות ומכוונות נגד מי שחולק על הרעיון.
רעיון המדינה האפריקנית
רעיון המדינה נדרש להשיב על שלוש שאלות יסוד: שאלת הטריטוריה, שאלת הממשל ושאלת המדיניות. שאלת הטריטוריה הייתה הפשוטה ביותר, שכן כמעט בכל מקרה הובטחה שמירת הגבולות הקולוניאליים. ברוב המקרה האפריקני נוצרו תחילה הטריטוריות והמדינה הוקמה בתוכן, ולכן הגבולות, אף שהיו מלאכותיים, היו מרכזיים לזהות המדינה. השליטים יכלו להישען על מוסכמות בינלאומיות של ריבונות ואי-תוקפנות שהבטיחו תמיכה בסטטוס קוו בכל פעם ששלמות הטריטוריה אוימה, כפי שהודגם בכישלון ניסיונות ההיפרדות של קטנגה מקונגו ושל ביאפרה מניגריה. מעטות היו המדינות שרעיון המדינה שלהן קדם לגבולות וערער עליהם, ובהן מרוקו, סומליה, גאנה וטוגו; אך גם הן, פרט להמשך...
לקריאת הסיכום המלא הורד/י את הסיכום באמצעות הטופס לעיל^
