מורכבויותיה של העדות
Amishai-Maisels, 1987
העדות כבחירה
רישומי האסירים וציוריהם כיסו לכאורה את כל צדדי השואה, ורבים מהם מתעדים מחזות שלא נשמרו בצילום, אך המכלול מטעה: כל אמן בחר נושאים אחרים, וניסיונו האישי ומטרות אמנותו קבעו גם את אופן הטיפול בחומר. הסיבות ליצירה במחנות ובגטאות נחלקות לחמש, אמנות רשמית, התנגדות רוחנית דרך הצבת הייחוד האישי, אישור החיים והנצחתם, קתרזיס ועדות, והאחרונה היא הנפוצה והפחות פשוטה. העד מכריע לא רק מה לתאר אלא גם כיצד: לשמש מצלמה המוסרת כל פרט, או להעצים את המציאות ברגשותיו כדי למסור את תחושת החיים במחנה ולעורר רחמים, הזדהות או סלידה. ההכרעה אכן עמדה לרשותם: למעלה מחמישה מכל שישה אמנים שיש עליהם נתונים מלפני המעצר היו אמנים מיומנים.
שני קטבים סגנוניים
בוריס טסליצקי רשם בבוכנוואלד, בקו קל וסקיצתי, מחזות שיכלו להתרחש בכל מקום: המתנה לאוכל, שיחה דרך גדר התיל, שניים הנזכרים בפריז, תזמורת המחנה הרשמית. הוא לא ייפה דבר אלא בחר ברגעים הנראים כמעט רגילים, בחירה שנכפתה עליו בתפקידו כעד, שכן רשם בשעות שבהן יכול היה לנוח ולא בשעת עבודת הכפייה. בניגוד לתצלומי המחנות, המציגים המונים, התמקד במספר קטן של דמויות כדי לשמר את ייחודם האישי של האסירים מול מאמץ ההשפלה הנאצי. אל פני המגיעים החדשים הנושאים גופה חודר יסוד אקספרסיוניסטי ההופך את אחד מהם לגופה חיה, יסוד המתגבר בתיאורי המוות שלו ונובע מבחירה מודעת ומתגובה בלתי מודעת כאחת.
הנרי פיק העדיף ריאליזם מוגבר ונושאים דרמטיים, הגזים בתווי פנים כדי להבליט הבדלים בין אסירים יהודים לרוסים, ולעיתים גלש לקריקטורה. השוואת רישומו של אסירים מאחורי גדר תיל לתצלום שעשתה מרגרט בורק-וייט...
לקריאת הסיכום המלא הורד/י את הסיכום באמצעות הטופס לעיל^
