העניים כ"אחר" - עוני בישראל בשנות האלפיים
דורון, 2008
מבוא
תהליך ההבניה של העניים כ"אחרים" בחברה הישראלית הואץ בעשורים שבהם גדל היקף האוכלוסייה הענייה. ב-1990 היוו העניים 15.3 אחוז מכלל האוכלוסייה, וב-2005 עלה חלקם ל-24.7 אחוז; שיעור הילדים העניים זינק מ-19.7 אחוז ל-35.2 אחוז. אף שמספר העניים מתפרסם בדו"חות של גופים שלטוניים, הם אינם חלק מן ההוויה של הרוב החי בשפע יחסי, שכמעט אינו מכיר אותם ואינו נתקל בהם. השפע יוצר מעין עיוורון כלפי הקבוצות העניות, והן נתפסות כ"אחרות". לא ניתן להבין את העוני במושגים חומריים בלבד, אלא בתוך מערכת היחסים החברתיים הרחבה, שבה מוגדרים יחסי כוחות הנוגעים לשאלות מעמדיות, עדתיות ומגדריות. ההבניה של העני כאחר מתחזקת בכל המקרים בתהליך של דיפרנציאציה ומתיחת קו הפרדה בין "אנחנו" ל"הם". הבניה זו אינה תופעה חדשה: כבר בשנות ה-60 של המאה הקודמת תואר העוני כ"אמריקה האחרת", ארץ שאינה נראית לעין, שבה מתקיימים העניים בתוך זירת יחסי אחרות. עמדות דומות ניכרות עד היום בשיח הציבורי ובתקשורת, ואף אינן שונות בהרבה בארצות עשירות אחרות.
תהליכי ההבניה של האחר
ההתייחסות לעניים כאל אחרים חרותה עמוק בתודעה, ושורשיה בדימויים שהתגבשו כלפיהם במשך מאות שנים. במשטר הפיאודלי נחשבו העניים מנודים שנדחקו למוסדות הצדקה של הכנסייה; בעת החדשה עוצב מקומם במסגרת המרתיעה של חוקי העניים; ואחרי המהפכה התעשייתית נתפסו כמפגע שיש להתגבר עליו ביד תקיפה. החברה הקפיטליסטית בת זמננו רואה בעניים אנשים שכשלו בהתנהלותם האישית, ולכן אפשר להדביק להם תווית של נחיתות ולשלול מהם מעמד של אזרחות מלאה. ההגדרה של האחר בנויה על חיזוק הזהות העצמית החיובית של ה"אנחנו" באמצעות הכתמה...
לקריאת הסיכום המלא הורד/י את הסיכום באמצעות הטופס לעיל^
