האנדרטה שכנגד: הזיכרון נגד עצמו בגרמניה של ימינו
Young, 1992
מבוכת הזיכרון הגרמני
במסגרת "פרויקטי הפיסול 87" הציב האמן המינימליסטי האמריקני סול לוויט גוש אבנים שחורות בכיכר שלפני ארמון מינסטר והקדיש אותו ל"יהודים הנעדרים" של העיר. הגוש, שנראה כארון קבורה נטוש בין חזיתות בארוק ופנסי גז, התכסה בגרפיטי, ותושבים התלוננו שהוא פוגם ביופייה של כיכר חדשה ויקרה. במרץ 1988 ניפץ אותו צוות פטישי אוויר מטעם האוניברסיטה, חרף תחינות האמן, ועם נעדר הונצח מעתה באנדרטה נעדרת. בטקסי ליל הבדולח שמונה חודשים אחר כך ביקשה מועצת העיר שייבנה מחדש, והאיום על שיבתו הצית את הוויכוח; הירוקים לבדם הסתייגו, מחשש שהפולמוס האסתטי דחק את לימוד התקופה עצמה.
עבודת ההנצחה הגרמנית רצינית מכל אחרת, ובה בעת מיוסרת ומשתקת: במשחק סיזיפי מתגלגל הזיכרון כמעט עד פסגת התודעה ונופל שוב אל קטטות פוליטיות. שורש המבוכה הוא תפקידה של ההנצחה הממלכתית, שנועדה לאשר את צדקת הולדתה של האומה ולהטביע את ערכיה בנוף כאילו היו תצורה גיאולוגית טבעית. מנצחים הקימו אנדרטאות לניצחונותיהם וקורבנות הנציחו את מות קדושיהם, אך רק לעתים נדירות קוראת אומה לעצמה לזכור את קורבנות הפשעים שהיא ביצעה. בגרמניה ההנצחה היא בהכרח זו של הרודף הזוכר את קורבנותיו, ולכן ייתכן שההנצחה הראויה ביותר לתקופה הפשיסטית אינה אנדרטה אלא הוויכוח שלא ייפתר לעולם: איזה זיכרון לשמר, כיצד, בשם מי ולאיזו תכלית.
האנדרטה שכנגד ושורשיה הביקורתיים
מכאן עלייתן של "אנדרטאות שכנגד": מרחבי הנצחה חצופים ומודעים לעצמם עד כאב, שנהגו כדי לאתגר את עצם הנחות קיומם. דור חדש של אמנים ודאי מבחינה מוסרית בחובת הזכירה וספקן...
לקריאת הסיכום המלא הורד/י את הסיכום באמצעות הטופס לעיל^
