בין זיכרון להיסטוריה: הבעיה של אתרי הזיכרון
Nora, 1984
קץ ההיסטוריה-זיכרון
"האצת ההיסטוריה" אינה מטפורה בלבד: נפילה מהירה וגוברת אל תוך עבר שמת סופית, תפיסת כל דבר כנעלם, הפרת שיווי משקל. תחת לחץ של תחושה היסטורית עמוקה נעקר מה שנותר חי במסורת חמה, באילמות ההרגל ובחזרה על מה שנוחל מן האבות. מדברים כה רבות על זיכרון משום שאיננו עוד. אתרי זיכרון (lieux de mémoire) קיימים משום שאין עוד סביבות זיכרון (milieux de mémoire). קץ עולם האיכרים, קהילת זיכרון במובן המדויק, נעשה מושא מחקר אופנתי בשעה שהצמיחה התעשייתית הגיעה לשיאה; הגלובליזציה, הדמוקרטיזציה, כוחם של אמצעי התקשורת ועצמאותן של אומות חדשות גררו אל ההיסטוריות חברות בעלות הון זיכרון רב והון היסטורי דל, ותם כוחן של קהילות הזיכרון שהעבירו ערכים ושל אידאולוגיות הזיכרון.
זיכרון והיסטוריה אינם נרדפים אלא ניגודים בכל נקודה. הזיכרון הוא חיים שקבוצות חיות נושאות אותם, פתוח לדיאלקטיקה של זכירה ושכחה ואינו מודע לעיוותיו; הוא נאחז בקונקרטי, במרחב, במחווה ובחפץ, מקדש את הזיכרונות ומתקיים ברבים, וגישה מכוננת אחת גורסת שיש זיכרונות כמספר הקבוצות. ההיסטוריה היא שחזור בעייתי ובלתי שלם של מה שאינו עוד, שייכת לכול ולאף אחד, נוטה אל האוניברסלי ומחלנת את מה שהזיכרון קידש; בלבה פועלת ביקורתיות ההורסת את הזיכרון הספונטני ושוללת מן העבר החי את לגיטימיותו. סימן מוחשי לכך הוא לידתה של היסטוריה של ההיסטוריה: משעה שההיסטוריה כותבת את תולדות עצמה היא מגלה שהיא קרבן הזיכרון ומפרקת את מכניזם המושאים המקודשים ביותר.
היה זמן שבו התגבשה מסורת זיכרון בסינתזה של הרפובליקה השלישית, סימביוזה של היסטוריה, זיכרון ואומה במישור המדעי...
לקריאת הסיכום המלא הורד/י את הסיכום באמצעות הטופס לעיל^
