ציוניותו של ש"י עגנון
לאור, 2009
ראשית הזיקה הציונית ושנות הנדודים
זיקתו של עגנון לרעיון הציוני ניכרה כבר בנעוריו המוקדמים בעיר הולדתו בוצ'אץ', בשנים שבהן החלה התנועה הציונית להתפשט בגליציה. שנות ילדותו ובחרותו חפפו את ראשית התארגנותה של התנועה במקום, והנער שמואל יוסף צ'אצ'קס נטל בה חלק פעיל. שיר הנעורים "ירושלים", שפרסם בעודו כבן שש-עשרה, נכתב על-פי הדגם של שירי חיבת ציון שרווחו בשלהי המאה התשע-עשרה, והוא ביטוי מוקדם להלוך רוחו. נטייה זו שבה ועלתה בכמה מסיפוריו הראשונים, ובהם מובלט המוטיב של עלייה לארץ ישראל.
ההכרעה לעלות התקבלה באביב 1908, כשעגנון פחות מבן עשרים. לצד האידיאל הציוני, שהיה הגורם המכריע, חברו אליה גם שיקולים נלווים: סכנת הגיוס לצבא האוסטרי, וההכרה כי ארץ ישראל היא הסביבה ההולמת להתפתחותו כסופר עברי. בארץ התיישב בשכונת נווה צדק שביפו, נמנע מהתיישבות חקלאית, התפרנס מעבודות הצווארון הלבן, התמסר מעל לכול לכתיבתו, והיה בתוך זמן קצר לסופר בעל מוניטין ולבן בית אצל גדולי היישוב. אלא שבתוך ארבע שנים, בנובמבר 1912, עזב את הארץ והפליג לברלין, מתוך שאיפה לבנות ולהיבנות במרכז תרבותי אירופי, כדרכם של סופרי עלייה שנייה אחרים. ביציאה זו אין לראות ויתור על האידיאל הציוני, אך נלוותה לה תחושה של אי-נחת מן הישיבה בארץ.
שהותו בגרמניה התארכה הרבה מעבר למצופה, תחילה בשל מלחמת העולם הראשונה. במהלכה נשא לאישה את אסתר מארכס, נולדו לו שני ילדים, והוא קבע את ביתו בבאד הומבורג. אף שרעיון השיבה לא נטשו, נראה כי לא כוח רצונו השיב אותו אלא כוח עליון: ביולי 1924 פרצה שרפה בביתו וכל ספרייתו וכתבי היד שלו עלו באש. עגנון, שנטה לפרש את האסון כעונש מן השמים על עזיבתו הממושכת את הארץ, נדר...
לקריאת הסיכום המלא הורד/י את הסיכום באמצעות הטופס לעיל^
