במעגל הרוקד והמזמר: טקסים וחגיגות פטריוטיים בחברה הישראלית
בן-עמוס, 2004
הקדמה
הפטריוט הוא מי שחש השתייכות ומחויבות לקהילה מסוימת, ולטקס ולחג תפקיד כפול כלפיו: הם כלי ביטוי לחברי הקהילה וגם אמצעי לעורר בהם את תחושת ההשתייכות. הם מבטאים ערכים משותפים ומאפשרים גם לזרים זה לזה להתלכד סביבם, ולכן כוחם רב בקהילה הלאומית המודרנית. כאמצעי חינוכי הם פועלים באירוע חד-פעמי המעורר את כל החושים, ולא בשגרה הפונה אל האינטלקט, ויש בהם גם פוטנציאל יצירתי וחתרני. הדיון שלהלן עוקב אחר תרומתם ליצירתן ולחיזוקן של עמדות פטריוטיות בחברה היהודית בישראל, משלהי המאה התשע-עשרה ועד תחילת המאה העשרים ואחת.
טקסים, פטריוטיזם וציונות בארץ-ישראל
הניסיון לעצב "אדם חדש" ו"עם חדש" הפך את הציונות לתנועה מחנכת ואת התרבות לשדה פעולה מרכזי שלה. עקרון היסוד היה "שלילת הגלות", וממנו נגזרו מודל החלוץ הנטוע באדמתו והדגשת ארץ-ישראל כמרחב היחיד להגשמה עצמית. המעבר מתפיסה דתית לתפיסה חילונית לא מחק את הדת אלא העניק לסמליה משמעות חדשה. המהגרים לא מצאו תרבות מקומית קולטת, ולכן נאלצו להמציא תרבות חדשה ולעצב מחדש את יחסם אל העבר, ו"המצאת מסורת" זו מצאה בטקס כלי יעיל: אירוע בעל מבנה קבוע, החוזר מדי שנה ונחשב עד מהרה למובן מאליו.
טקסים של פעולה נערכים בטריטוריה ומשפיעים במישרין על הקשר בינה ובין הקהילה, ואילו טקסים של זכירה נערכים במקום אחר ומשחזרים את הראשונים. טקסי הגלות היו טקסי זכירה, והטקס הציוני היה בעל חידוש כפול: טקס פעולה המתייחס לארץ, אך חילוני. הגרעין התיאולוגי הוחלף, ובכל זאת נותר בו מימד קדושה שהצביע על זמן מיתי ומעגלי הנע בין אובדן לגאולה. לצד המסורת היהודית שאבו הטקסים גם מפסטיבלים עממיים גרמניים, מתיאטרון דידקטי סובייטי ומתנועות הנוער האוסטרו-גרמניות. החידוש המבני המרכזי היה המסכת, גרעין תיאטרלי של...
לקריאת הסיכום המלא הורד/י את הסיכום באמצעות הטופס לעיל^
