פרמיית המניות
Fama & French, 2002
פרמיית המניות, ההפרש בין התשואה הצפויה על תיק השוק של מניות רגילות ובין שיעור החסר סיכון, מכריעה בהחלטות על הקצאת תיק השקעות, באמידת עלות ההון ובוויכוח על השקעת כספי הביטוח הלאומי במניות. הנוהג המקובל אומד את התשואה הצפויה מן התשואה הממוצעת שהתממשה: התשואה הריאלית הממוצעת על מדד S&P בשנים 1872-2000 היא 8.81% לשנה, התשואה הריאלית הממוצעת על נייר מסחרי לשישה חודשים, חלופה לשיעור חסר הסיכון, היא 3.24%, והמרווח הגדול בין השניים, 5.57%, הוא מקורה של חידת פרמיית המניות: תשואות המניות נראות גבוהות מדי בהינתן תנודתיות הצריכה הנמדדת.
אמידה חלופית נשענת על יסודות, כלומר על דיבידנדים ורווחים. התשואה הממוצעת שווה לתשואת הדיבידנד הממוצעת בתוספת שיעור רווח ההון הממוצע, ואם יחס הדיבידנד למחיר יציב (stationary), כלומר חוזר אל ממוצעו, שיעור הצמיחה המצטבר של הדיבידנד מתקרב בטווח הארוך לשיעור רווח ההון המצטבר. סכום תשואת הדיבידנד הממוצעת ושיעור צמיחת הדיבידנד הממוצע הוא אפוא מודל צמיחת הדיבידנד, שהוא אומד התשואה הצפויה של מודל גורדון. אם יחס הרווח למחיר יציב, שיעור צמיחת הרווחים ממלא את אותו תפקיד, וזהו מודל צמיחת הרווחים. שלושת האומדים מכוונים אל התשואה הצפויה הבלתי מותנית ולא אל המותנית, המשתנה בזמן.
נתונים ותנאי היציבות
תיק השוק הוא S&P 500 וקודמיו, המנכה הוא מדד מחירי היצרן עד 1925 ומדד המחירים לצרכן לאחר מכן, ושיעור החסר סיכון הוא התשואה הריאלית השנתית על נייר מסחרי לשישה חודשים. תיק שווי השוק של CRSP מפיק אומדנים דומים בתקופות שלאחר 1925, והחלפת הנייר...
לקריאת הסיכום המלא הורד/י את הסיכום באמצעות הטופס לעיל^
