פולמוסי הבתים: המחלוקת המטא־הלכתית בין בית שמאי לבית הלל
שפירא ופיש, 1999
נבחין בספרות התלמודית בשתי תפיסות־יסוד ביחס להלכה ולהתפתחותה. האחת היא תפיסה מסורתנית, המבססת את תקפותה של ההלכה על המסורת כמקור בלעדי. האחרת היא תפיסה אנטי־מסורתנית ורציונליסטית, הרואה את יסוד ההלכה בטעמה, ולאו דווקא במסורת, ונכונה לסטות מהלכה מסורה מכוחו של הרעיון או הטעם שביסוד ההלכה. לפי הגישה המסורתנית, רק הלכות מסורות המוחזקות בידי הדיין או החכם הן מקור משפטי לגיטימי, בעוד שלפי הגישה הרציונליסטית האנטי־מסורתנית, יש לראות מקורות משפטיים לגיטימיים גם בסברה ובמדרש היוצר.
מטרת המאמר היא לטעון כי ניתן למצוא את יסודן של שתי הגישות הללו במחלוקת שבין בית שמאי ובית הלל. בית שמאי נוקטים בגישה מסורתנית, ואילו בית הלל מחזיקים בעמדה רציונליסטית ואנטי־מסורתנית. עיקר טיעוננו במאמר זה יתבסס על ניתוח של פולמוסי הבתים -חטיבת טקסטים המתעדים דו־שיחים, או פולמוסים, שהתקיימו בין הבתים בשאלות השנויות במחלוקת ביניהם.
המחלוקת ההיסטורית בין בית הלל ובית שמאי התקיימה בשלהי ימי הבית השני, המחלוקת הינה רחבה, כפי שהיא מתועדת במקורות התלמודיים בסוף המאה הראשונה לפני הספירה ובמאה הראשונה אחריה, ומונה כ-300 מחלוקות ספציפיות.
גישתו של המסורתן מתאפיינת במחויבות מלאה ומוחלטת למסורת ההלכתית שבידו. המסורתן אינו מוכן לערער על ההלכה המוחזקת בידו או לסטות ממנה, אלא על יסוד כפירה במהימנותה. הצד האחר של הנאמנות למסורת הוא הסתייגות מחידושי הלכה. המסורתן מסתייג לא רק משינוי ההלכה המקובלת, אלא גם מפיתוחה.
גישה מסורתנית קיצונית לא רק שהיא דוגלת בנאמנות מוחלטת לשמועות ופוסלת כל אפשרות לשינוין, אלא גם שוללת כל אפשרות של תוספת ושל חידוש. גישה כזו מיוחסת במקורות רבים לרבי אליעזר בן הורקנוס, מתלמידי בית שמאי ומבכירי החכמים רבי אליעזר מאופיין על־ידי רבו, רבן יוחנן בן זכאי, ביבנה בדור שלאחר החורבן. דהיינו,...
לקריאת הסיכום המלא הורד/י את הסיכום באמצעות הטופס לעיל^
