מבוא
אזולאי ואופיר, 2008
'הכיבוש'
גם לאחר ארבעה עשורים של שליטה בשטחים מוסיפים לדבר עליה, בשיח הפוליטי ובאקדמיה כאחד, כאילו הייתה מצב זמני ואפיון מקרי של המשטר הישראלי. השאלה אינה אם ישראל מוכנה להפסיק את הכיבוש אלא באילו תנאים. כשהשליטה נתפסת כזמנית וכחיצונית למשטר אפשר לדבר על ישראל כעל מדינה דמוקרטית, על אזרחיה כעל אנשים נאורים ועל תושבי השטחים כעל אויב המאיים מבחוץ, והאיבה לישראל מוצגת כתכונה מהותית של הפלסטינים, טבע שני שהכיבוש הוא תוצאה שלו ולא אחת מסיבותיו. התפיסה הזאת מחייבת הפרדה בין המדינה שנוסדה ב-1948, הנחשבת עובדה מוגמרת, ובין השטחים שנוספו ב-1967, והיא מוחקת את העובדה שכמחצית מן הנכבשים ב-1967 כבושים בחזקה כפולה, מפני שגורשו מישראל או עזבו אותה ב-1948 ונעשו פליטים.
ישראלים רבים מסכימים שהכיבוש בעייתי לדמוקרטיה, אך אינם מוכנים להסיק שישראל אינה מדינה דמוקרטית או לבחון את טיב המשטר שהתפתח בצלו. תוכניות הפתרון מדברות על חיסול או סיום בלי להביא בחשבון את עומק השליטה באוכלוסייה הפלסטינית, את מחיר ההכחשה של 1948 ואת המיליטריזציה שהפכה את הכיבוש לפרויקט לאומי שלמענו מגויסים האזרחים היהודים מינקות עד מוות. הדוברים מדלגים מעל מערך השליטה אל העתיד הרצוי, ומניחים שאפשר לקפל אותו ולהסיגו לאחור כמו שיירת רכב צבאי. פינוי ההתנחלויות מעזה התפרש כהוכחה לכך, תוך התעלמות מכך שעזה נותרה חלק ממשטר הכיבוש ואולי הסימפטום המובהק שלו, ומכך שמדובר במערך מרובד שהתפשט לכל תחומי החיים והותיר חותם בלתי הפיך הן במשטר הישראלי הן בחברה הפלסטינית.
הזמניות המתעתעת יוצרת עיוורון תפיסתי שהוא בעת ובעונה אחת תוצר של מערך השליטה ואחד המנגנונים הפועלים בו. מי שאומר 'כיבוש' מסמן ביקורת אך גם חותם את הדיון,...
לקריאת הסיכום המלא הורד/י את הסיכום באמצעות הטופס לעיל^
