אסלאם אורתודוקסי, אסלאם עממי ותרבות חילונית בתורכיה ובמצרים בשלהי ימי-הביניים
וינטר, 1984
התרבות האסלאמית בימי הביניים ואף בתקופה העות'מנית הייתה דתית בעיקרה. חיי הפרט והחברה אורגנו לפי עקרונות השריעה (החוק הדתי או ההלכה המוסלמית) אשר גובשו ופותחו על ידי העולמא (חכמי הדת). בימי הביניים הייתה בתחומי האסלאם גם תרבות לא דתית והיא ה"אדב" שהתפתחה בעיקר בחוגי הכתאב (מזכירים ופקידות גבוהה). רבים מהם היו בני המיעוטים הדתיים "אנשי החסות", נוצרים, יהודים וצאבאים או גם מוסלמים שיעים. כדי לחזק את אופיה הסוני-אורתודוקסי של המדינה, הקים הואזיר הסלג'וקי נט'אם אל-מלך רשת של מדרסות שנועדו להכשיר משפטנים דתיים. מאז, הפקידים היו יותר בוגרי מדרסה ולא נושאי תרבות האדב, ועם שקיעת תרבות זאת, ניכרת התגברות האורתודוקסיה והמונוליתיות בתרבות האסלאם.
מאז כיבוש קונסטנטינופול בידי העות'מנים ב-1453 הלך והחריף העימות בין האימפריה העות'מנית לבין הסולטנות הממלוכית. למרות השוני העצום במבנה שתי האימפריות, השריעה הייתה תרבות עילית בשתיהן כאשר האסלאם הסוני מהווה תרבות אחידה. למרות קשיי השפה, ברבות הימים נוצרו קשרים חברתיים ומקצועיים בין העולמא התורכים והערבים.
בתרבות העילית היו גם יסודות לא דתיים, בשכבה השלטת באימפריה העות'מנית במיוחד. הנסיכים והנערים שנועדו לשירות הסולטאן...
לקריאת הסיכום המלא הורד/י את הסיכום באמצעות הטופס לעיל^
