תפקידה המרכזי של ההזדמנות
Clarke & Newman, 2006
מדוע התיאוריה קודמת לפרקטיקה
בלא תשתית תיאורטית נוטים מקבלי ההחלטות לדחות מענים סיטואציוניים מתוך הנחות מוצא שגויות. שתי התנגדויות אינטואיטיביות עומדות בפני ההגנה על מטרות: אי אפשר להגן על כולן, ואם כך יסיטו המחבלים את מאמצם אל הבלתי מוגנות. מהן נגזרת התפיסה שהמענה לטרור מתמצה בהריגת מחבלים, בסיכול יעדיהם כדי לייבש את מאגר המגויסים ובטיפול בהריסות לאחר מעשה.
טענה דומה נשמעת בבעיות חברתיות אחרות, ולפיה האשם באנשים ולא בנסיבות. בתאונות הדרכים ״ידעו״ הכול תחילה שהעיקר הוא שיפור כישורי הנהיגה, שהרי הנהגים גורמים לתאונות ולא הכבישים וכלי הרכב, אך ההנחה התבררה כמוטעית לחלוטין והירידה הדרמטית בתאונות ובהרוגים הושגה כמעט כולה באמצעים סיטואציוניים. נטייתו של אדם אינה אלא חלק אחד במשוואה שמרכיבה את האירוע.
הנדוס מחדש של מכוניות וכבישים
בארצות הברית גדל מספר כלי הרכב ביותר מפי עשרה להרבה מעל 200 מיליון והנסועה גדלה פי עשרה מאז שנות העשרים של המאה העשרים, ואף על פי כן ירד שיעור ההרוגים מ-18 לכל 100 מיליון מייל נסועה בשנת 1925 לפחות משניים שבעים שנה אחר כך. ההישג בא מהנדוס מחדש של מכוניות וכבישים בעקבות חקיקת 1966, ולא מחינוך נהגים, והמכשול שעמד בפניו היה תפיסתי: רשויות האכיפה, היצרניות והציבור סברו ש״נהגים גרועים, לא מכוניות, גורמים לתאונות״.
הזדמנות וטרור
טבעי לראות בהזדמנות גורם משני למוטיבציה, שהרי אנו מודעים מדי יום למטרותינו ולבחירותינו ורואים עצמנו שולטים בגורלנו, ואיננו מודעים למבנה ההזדמנויות שמעצב את אותן בחירות. כך בקפטריה במקום העבודה: הבחירה בארוחה טעימה ובריאה היא בחירה טובה, אך רק בתוך מרחב מצומצם...
לקריאת הסיכום המלא הורד/י את הסיכום באמצעות הטופס לעיל^
