תסמונת הפנימיה: קשרים שנותקו וטראומה נסתרת
Schaverien, 2011
מבוא
ילדים הנשלחים בגיל צעיר לפנימיות חווים לעיתים קרובות אובדן פתאומי ובלתי הפיך של קשרי ההתקשרות הראשוניים שלהם. עבור רבים, אובדן זה מהווה טראומה משמעותית בעלת השלכות ארוכות טווח על התפתחות האישיות. כדי להסתגל למערכת נוקשה, הילד מפתח לעיתים קרובות מנגנון הגנתי של בידוד עצמי, שבו זהותו האמיתית נשארת נסתרת. דפוס זה מעוות את היחסים האינטימיים ועלול להמשיך לתפקד לאורך כל חיי הבגרות, לעיתים מבלי שהדבר יזוהה בתהליך הפסיכותרפיה. הגישה אל הנושא מבוססת על תצפיות מהפרקטיקה הקלינית לאורך יותר מ-20 שנה, לצד עדויות שפורסמו של מטפלים ואנליטיקאים שעצמם למדו בפנימיות בגיל צעיר.
תסמונת הפנימייה
המונח "תסמונת" מתייחס לקבוצת תסמינים הקשורים זה לזה. במקרה זה, מדובר במכלול של התנהגויות נרכשות ומצבי מצוקה הנובעים מגדילה בתנאי פנימייה. אין מדובר בקטגוריה רפואית, ואין כוונה להפוך את כלל בוגרי הפנימיות לבעלי פתולוגיה. עם זאת, הדפוסים ניכרים בקרב רבים מהמטופלים הבוגרים המגיעים לפסיכותרפיה עם היסטוריה של לימוד בפנימייה בגיל צעיר.
מרכז התסמונת הוא קשיים באינטימיות. על אף מראה חיצוני של ביטחון חברתי, בוגר הפנימייה עלול למצוא מעורבות אינטימית מאיימת. הוא עלול ליצור קשרי תלות עמוקים ולאחר מכן לנתק אותם בפתאומיות, דפוס המוכר בפסיכותרפיה זוגית. בפסיכותרפיה, תסמונת זו בדרך כלל אינה מוצגת כבעיה המרכזית, והמטופל עשוי להגיע עם תחושת דיכאון כללית, קשיים במערכות יחסים, או בעיות בתעסוקה, מבלי לקשר זאת לחוויות ילדותו.
אובדנים טראומטיים
הלימוד בפנימייה בגיל מוקדם הוא אירוע טראומטי בחיי ילדים רבים. האובדן הפתאומי של דמויות ההתקשרות, ההורים, האחים, החיות המחמד והצעצועים, גורם לילד להגן על עצמו. לעיתים קרובות זוהי הפעם הראשונה שהילד נמצא במצב ללא קשר אינטימי וללא אהבה. אפילו כשאין...
לקריאת הסיכום המלא הורד/י את הסיכום באמצעות הטופס לעיל^
