קהילה
Allen, 2006
פרטיות ואישיות
כמונח פוליטי, "ערבי" הוא סמן גבול בין ערבי ללא-ערבי, מילה המופנית כלפי חוץ ברוחם של הלאומנים הערבים שביקשו מעמד שווה, אך לא זהה, לזה של הזרים. מבפנים, הומוגניות תרבותית חזקה מצמצמת אותו כמעט למשמעות "אנשים", ומשאין מוסדות ומבנים פורמליים שיורו את הדרך אל המשמעות הזאת, יש להתבונן בערבים כבני אדם.
בערבית אין מילה לפרטיות; חֻ'צוּצִיָה נטבעה כדי לתרגם ביטויים זרים, ואין בה הדים של "בית", מילה שגם לה אין מקבילה קרובה. אורח ערבי בבית מערבי תוהה בשקט היכן כל האחרים, הדודות והסבים ובני הדודים וילדיהם. ואולם ההיעדר הלשוני מחמיץ נקודה: תרבות המדגישה כל כך את האוטונומיה של היחיד מודעת לעומק לצרכיו ולזכויותיו. מה שייקרא במערב "עניין פרטי" ייקרא כאן "עניין אישי", ושפת התיאור מרחבית - פנימי מול חיצוני, גלוי מול נסתר. הערה על מראהו של אדם בלי קרבה מובטחת היא עלבון, שאלות על ענייני משפחה חסומות, ושמירת המצוות נחשבה עניין אישי בהיעדר כמורה באסלאם הסוני. תחום המקלט האישי משתרע הרבה מעבר למושג הפרטיות המערבי.
משפחה, חמולה ושבט
הערבי חברתי מרגע לידתו וקשה למצוא ערבי לבדו. "חברתי" במובן המערבי מניח יציאה מן הבית אל האחר, ואילו כאן ההקשר החברתי הוא המשפחה לכל אורך החיים, ורבים מתגוררים בקרבת קרוביהם גם בבגרותם. הגירה וניידות שוחקות את ההכללה, אך מחזות האיחוד בשערי נמלי התעופה במזרח התיכון מלמדים על גרעין האמת שבה.
מעבר לבית ולמשפחה ניצבות החמולה והשבט, ואף שאין בכך הבטחה להרמוניה, שני אילוצים שומרים על הסדר: הסכנות מחוץ לקבוצה ואיזון האחריות בתוכה. ביקורת מבחוץ מלכדת - "אני נגד בן דודי, אני ובן דודי נגד הזר" - ופגיעה בקבוצה אחרת צפויה לעורר תגובה קולקטיבית מרתיעה. האחריות...
לקריאת הסיכום המלא הורד/י את הסיכום באמצעות הטופס לעיל^
