על מקורותיו של הניאו־ליברליזם: תמורות פוליטיות ואתגרים אנליטיים
Chorev, 2010
אפשר לראות בניאו־ליברליזם מצע אידאולוגי בלבד, אך אפשר גם לבחון אותו לפי האופן שבו הוא מתגלם בחוקים ובקווי מדיניות קונקרטיים, גם כשאלה רחוקים מן האידאולוגיה שברוחה צמחו. בבחירה האחרונה, הניאו־ליברליזם הוא מכלול החוקים שנועדו לחולל צמיחה כלכלית באמצעות מזעור התערבות המדינה בשוק והקלות על השקעות הון ועל הפקת רווחים. מדיניות זו כוללת ביטול הפיקוח על בעלי העסקים וההון, הסרת הגנות על איכות הסביבה ועל זכויות העובדים, הפרטת חברות ממשלתיות, הפחתת מסים, קיצוץ בתקציב ובהוצאות הרווחה, מוניטריזם, ביטול מכסי מגן וליברליזציה בשוקי הפיננסים ומטבע החוץ. החל משנות השבעים של המאה העשרים אימצו מדינות רבות לפחות מקצת מן השיטות הללו, ובהן מדינות אמריקה הלטינית, בריטניה וארצות הברית שהחליפו את הכלכלה הקיינסיאנית, ובעקבותיהן מערב אירופה, רוב מדינות הגוש הסובייטי לשעבר, ואף שוודיה, הודו וסין. אימוץ נרחב זה הציב בפני החוקרים אתגר: כיצד לנתח את התמורות החדות הללו, ובמיוחד מה מקורותיו של הניאו־ליברליזם. ההסברים שהוצעו משקפים שתי גישות במחקר: האחת שואלת אם הגורם נעוץ בכוחות פנימיים או חיצוניים, והשנייה, המתמקדת בזירה המקומית, שואלת אם גורמי השינוי הם סוכנים חברתיים או מוסדות.
המחלוקות בנוגע לעלייתו ולהתפשטותו של הניאו־ליברליזם
בספרות אפשר למצוא לפחות ארבע תשובות לשאלת מקורות הניאו־ליברליזם, והן נבדלות זו מזו במשקל שכל אחת מייחסת לגורמים פנימיים לעומת חיצוניים ולשחקנים פוליטיים לעומת מוסדות.
מקורות מקומיים: לחץ מלמטה כלפי מעלה
כיוון אחד של הסברים מתמקד בגורמים מקומיים, ומצביע על שלושה גורמים אחראים לאימוץ המדיניות: שינויים באינטרסים של המדינה, מאבקים פוליטיים פנימיים וניצחון התפיסות הניאו־ליברליות. בתוך הגישה הזו נחלקות שתי תפיסות. האחת ברמת המדינה, ולפיה שחקנים מדינתיים הם שהובילו את השינוי, בין שמדובר בנבחרי ציבור שפעלו מכוח אידאולוגיה ובין שמדובר בטכנוקרטים בשירות המדינה, כמו קבוצת הכלכלנים בוגרי שיקגו שגיבשה תוכנית כלכלית בצ'ילה, או כלכלנים שפיקחו על אימוץ הניאו־ליברליזם במקסיקו ובניו זילנד. התפיסה...
לקריאת הסיכום המלא הורד/י את הסיכום באמצעות הטופס לעיל^
