עושר שמור לבעליו לרעתו: מקומם של המשפט ושל ההלכה בחברה הישראלית
שטרן, 2010
א. מבוא
משפט המדינה נוכח בכל תחומי החיים בישראל, ומעורבותו המעמיקה מעסיקה בלי הרף את התקשורת, את הפוליטיקה ואת האקדמיה. תופעה מקבילה, גלויה פחות, מתרחשת בקהילות הדתיות: ההלכה נעשתה ביטוי מרכזי, כמעט יחיד, של התרבות היהודית בדורנו, ומתוכה נגזרים פרקטיקות החיים ומכלול הזהות היהודית. אף ששתי המערכות נבדלות לכאורה במקור סמכותן, בתכליתן ובקהל היעד שלהן, שתיהן מתפקדות בתוך מציאות חברתית-תרבותית אחת, ולכן יש טעם בתאוריה מאחדת שתסביר את ההעדפה של דתיים וחילונים כאחד לפתרונות נורמטיביים ותצביע על מחירה.
השניות הנורמטיבית מוחשת במיוחד אצל מי שכפוף בעת ובעונה אחת לריבון המדינתי ולריבונו של עולם. התנגשויות ממשיות נדירות, שכן המשפט מגן ככלל על חופש הדת ונזהר מפגיעה ברגשות דתיים, אך עצם הקיום התודעתי בשתי מחויבויות דומיננטיות מטיל קושי, ובעיקר על המשפטן הדתי, הנידון להתבונן בכל אחד משני עולמותיו גם מבחוץ.
ב. שניות תרבותית
החברה היהודית בישראל מבוססת על שתי תרבויות, המערבית-הליברלית והמסורתית-היהודית, האחוזות זו בזו וניזונות זו מזו עד שהצגתן כחלופות לוקה במלאכותיות. חלק ניכר מן החילונים, המסורתיים, הדתיים והחרדים מזדהה עם שתיהן: החילונים והמסורתיים צורכים מוצרים סמליים וחומריים של התרבות ואף של הדת, הדתיים אימצו שוויון, חירות, מימוש עצמי ושלטון החוק, ואפילו החרדים מפנימים את השניות במישור האישי, אף שהיא נעדרת מן השיח עם קהילתם.
לשניות תרבותית פוטנציאל כפול: גיוון מפרה, המאפשר לכל פרט ולכל קהילה לבנות זהות מתוך דיאלוג ולכל תרבות לצמוח מן האתגר שמציבה לה רעותה, או תחרות ממאירה על בכורה תקציבית, על השפעה רעיונית ועל כוח פוליטי, שבחברה מוניסטית מתמקדת בהשתקת הקול האחר וגולשת לעימות. בפועל...
לקריאת הסיכום המלא הורד/י את הסיכום באמצעות הטופס לעיל^
