ממלכתיות ישראלית
בראלי וקידר, 2011
השיח האזרחי הישראלי ומקומה של הממלכתיות
השיח האזרחי הציוני והישראלי היה מראשיתו תוסס ורב-גוני, ושיקף הגדרה עצמית עמוקת שורשים של החברה הפוליטית הישראלית, משותפת לשמאליים ולימניים, לחילונים ולדתיים. עיקריה של הגדרה זו, שהיא מעין תעודת זהות לאומית מבחינת התוכן הפוליטי של הזהות, הם מחויבות חזקה לדמוקרטיה, לשלטון החוק, לערכים אזרחיים ולתפיסה של "ממלכתיות ישראלית" המדגישה שישראל היא מדינת הלאום של העם היהודי דווקא, על תרבותו, זהותו, צרכיו והמתחים הייחודיים לו. עיקרים אלו עודם תקפים בעולמם של רוב הישראלים.
הדיונים הפוליטיים והחוקתיים בני זמננו על יסודותיה של מדינת הלאום, על התרבות האזרחית ועל תפקידי המדינה בחברה ובכלכלה חייבים להביא בחשבון את המחויבות רבת השנים למסורת הממלכתית ולשוב אל השפה האזרחית שהתעצבה בארץ. מושגי הניתוח המוצעים כאן, ובהם ממלכתיות כרפובליקניזם ציוני, ממלכתיות הסדרית לעומת רובנית וממלכתיות שמאלית לעומת ימנית, מעמיקים דיון זה, שכן הממלכתיות ניצבת לפני הצורך לחלץ עצמה ממשבר מתמשך ולהגדיר עצמה מחדש, הן כמדינה יהודית ודמוקרטית הן בשאלות של עיצוב נורמות תרבותיות וחלוקת משאבים, לנוכח הרב-תרבותיות והגלובליזציה מזה וההפרטה והמשבר הכלכלי העולמי מזה.
הממלכתיות כמצע משותף וכשפת מחלוקת
גלגוליה של האידאולוגיה הממלכתית במקורותיה הציוניים ובעשור הראשון למדינה מלמדים שהיא הייתה מושא לפולמוס, אך בעיקר מצע למחלוקות אידאולוגיות עמוקות ומכנה משותף חיוני לצדדים שנאבקו על עיצוב החברה הפוליטית החדשה. אופייה היה כפול וחמקמק לעתים: מצע אידאולוגי רחב ומשותף מזה, ושפת מחלוקת של אישים בולטים ושל מפלגות כמפא"י, מפ"ם, הציונים הכלליים, חרות ומפלגות הציונות הדתית מזה.
בסכסוך "הפרשה" בראשית שנות השישים הייתה הממלכתיות מוקד פוליטי-משפטי מרכזי, והחולשה המבנית שהתגלעה בה אז, עקב השתרשות הדפוס ההסדרי, שחקה את מעמדה של...
לקריאת הסיכום המלא הורד/י את הסיכום באמצעות הטופס לעיל^
