סיכום ספר דברים
תוכן עניינים
פרק א' - משה פותח את נאומו ומזכיר את חטא המרגלים 2
פרק ב' - שנות הנדודים והניצחון על סיחון 3
פרק ג' - הניצחון על עוג, חלוקת עבר הירדן ובקשתו של משה שנדחתה 4
פרק ד' - אלוהים שאין לו צורה, אזהרה מעבודת פסלים וערי המקלט בעבר הירדן 4
פרק ה' - עשרת הדברות והברית בחורב 6
פרק ו' - שמע ישראל: אהבת אלוהים ולימוד הבנים 6
פרק ז' - ההוראה להשמיד את עמי כנען ואת אליליהם, והעם שנבחר לא מפני גודלו 7
פרק ח' - לקחי המדבר: לחם, מן ושכחה בימי השובע 8
פרק ט' - לא בזכותכם: משה מזכיר את חטא העגל ואת תפילתו 9
פרק י' - הלוחות השניים, ומה אלוהים מבקש באמת 10
פרק י"א - ארץ שתלויה במטר, ברכה וקללה לפני העם 10
פרק י"ב - מקום אחד לעבודת אלוהים, ואיסור אכילת הדם 11
פרק י"ג - נביא שקר, מסית מתוך המשפחה ועיר שסטתה 12
פרק י"ד - המאכלים המותרים והאסורים, המעשר השנתי ומעשר העני 13
פרק ט"ו - שנת השמיטה, היד הפתוחה לעני ושחרור העבד העברי 13
פרק ט"ז - שלושת הרגלים, מינוי שופטים ואיסור השוחד 14
פרק י"ז - עבודת אלילים נדונה בעדים, בית הדין הגבוה, וחוקי המלך 15
פרק י"ח - זכויות הכוהנים והלוויים, איסור הכישוף והנביא שיבוא 15
פרק י"ט - ערי המקלט, גבול שאין להסיג ועד שקר 16
פרק כ' - חוקי המלחמה: מי משוחרר, קריאה לשלום והעצים שאין לכרות 17
פרק כ"א - חלל שרוצחו לא נודע, שבויה, ירושת הבכור ובן סורר 18
פרק כ"ב - השבת אבדה, מעקה לגג, כלאיים וחוקי הנישואים והאונס 18
פרק כ"ג - מי אינו נכנס בקהל, קדושת המחנה, הריבית והנדר 19
פרק כ"ד - גירושים, הלוואה לעני, שכר הפועל ומה שנשאר בשדה לעניים 20
פרק כ"ה - עונש המלקות, חובת היבום ומשקלות הצדק 21
פרק כ"ו - הבאת הביכורים, הצהרת המעשר וסיום החוקים 22
פרק כ"ז - האבנים בהר עיבל, המזבח ותריסר הארורים 22
פרק כ"ח - הברכה והקללה 23
פרק כ"ט - הברית בערבות מואב: עם כל הניצבים, וגם עם מי שאינו כאן 24
פרק ל' - התשובה והבחירה בחיים 25
פרק ל"א - משה נפרד, ממנה את יהושע ומוסר את ספר התורה 26
פרק ל"ב - שירת האזינו, והציווי לעלות אל הר נבו 27
פרק ל"ג - ברכת משה לשבטים 28
פרק ל"ד - מות משה 29
פרק א' - משה פותח את נאומו ומזכיר את חטא המרגלים
בשנה הארבעים ליציאה ממצרים, בעבר הירדן המזרחי, בארץ מואב, אחרי שהוכו סיחון מלך האמורי ועוג מלך הבשן, התייצב משה לפני כל ישראל ופתח בנאום ארוך. העם עמד על סף הכניסה לארץ, ומשה ידע שהוא עצמו לא ייכנס אליה. לפני שימות רצה להסביר להם את התורה כולה, ולפני שהסביר את החוקים רצה להזכיר להם מניין באו ומה קרה בדרך, כדי שיבינו למה הדברים שהוא עומד לדרוש מהם חשובים כל כך.
הוא התחיל מחורב, הר סיני. שם אמר להם אלוהים שדי להם לשבת למרגלות ההר, ושעליהם לצאת ולרשת את הארץ שהבטיח לאברהם, ליצחק וליעקב, מן הנגב ועד הלבנון ועד נהר פרת. באותם ימים, הזכיר משה, אמר להם שאינו יכול לשאת לבדו את משא העם הגדול הזה, את טרחותיו ואת ריביו, והציע שיבחרו אנשים חכמים ומוכרים מכל שבט. הם הסכימו, והוא מינה אותם לראשים ולשופטים, וציווה עליהם לשפוט בצדק, לא להעדיף אדם על חברו, לא לפחד מאיש, כי המשפט שייך לאלוהים, ולהביא אליו כל דבר שקשה מדי.
משם המשיך משה אל הפצע הגדול: קדש ברנע. כשהגיעו אל הר האמורי אמר להם שהארץ לפניהם ושאין להם ממה לחשוש, אבל הם ביקשו לשלוח מרגלים שיבדקו את הדרך ואת הערים. משה הסכים ושלח שנים עשר איש, אחד לכל שבט. המרגלים חזרו ואמרו שהארץ טובה, אבל העם סירב לעלות. באוהליהם רטנו שאלוהים שונא אותם ולכן הוציאם ממצרים, כדי למסור אותם בידי האמורי, ושהעם שם גדול וגבוה, הערים מבוצרות ויש שם גם ענקים. משה ניסה להרגיעם: אלוהים שהלך לפניהם במצרים ונשא אותם במדבר כמו אב שנושא את בנו, הוא שיילחם למענם. הם לא האמינו. אלוהים שמע את דבריהם, קצף ונשבע שאיש מן הדור הרע ההוא לא יראה את הארץ הטובה, מלבד כלב בן יפונה שהלך אחריו בלב שלם. גם בי, אמר משה למאזיניו, התרגז אלוהים בגללכם, ואמר שגם אני לא אבוא שמה. יהושע בן נון יוביל את העם, והילדים, שעליהם אמרתם שיהיו לשלל, הם שיירשו את הארץ.
כששמעו את גזר הדין התחרטו, חגרו נשק ואמרו שיעלו וילחמו כפי שציווה אלוהים. אלא שעכשיו היה מאוחר מדי. אלוהים אמר להם לא לעלות, כי אינו בקרבם, ומשה הזהיר אותם, אבל הם עלו אל ההר בעזות, והאמורי יצא נגדם, רדף אותם כמו נחיל דבורים והיכה אותם עד חורמה. הם חזרו ובכו לפני אלוהים, אבל הוא לא שמע להם, והם נשארו בקדש ימים רבים.
פרק ב' - שנות הנדודים והניצחון על סיחון
משה המשיך לספר. מקדש הסתובבו במדבר סביב הר שעיר שנים רבות, עד שאלוהים אמר להם לפנות צפונה. בדרך עברו בגבול ארצם של בני עשו, קרוביהם, ואלוהים ציווה עליהם לא להתגרות בהם, כי את הר שעיר נתן לעשו לנחלה, ולא יקבלו מארצו אפילו שעל אחד. את האוכל והמים שיצטרכו יקנו בכסף, ואין להם סיבה להתלונן, כי במשך ארבעים שנות ההליכה במדבר אלוהים היה עמם ולא חסר להם דבר. כך גם במואב: אלוהים הזכיר שאת ער נתן לבני לוט, ואין להצר להם. כמו שבני עשו ירשו את החורים שישבו בשעיר לפניהם, ובני לוט ירשו עמים קדומים גבוהי קומה שנחשבו לענקים, כך עומד ישראל לרשת את ארצו שלו.
משה ציין מה שהיה ברקע כל אותן שנים: מקדש ברנע ועד שחצו את נחל זרד עברו שלושים ושמונה שנה, בדיוק עד שמת כל דור הלוחמים שיצא ממצרים, כפי שנשבע אלוהים, ויד אלוהים הייתה בהם לכלותם. רק אחרי שמתו כולם אמר אלוהים למשה שהם חוצים את גבול מואב ומתקרבים אל בני עמון, וגם אותם, שגם הם צאצאי לוט, אין לתקוף.
ואז הגיעה הפקודה הראשונה לכבוש: לחצות את נחל ארנון, כי סיחון מלך חשבון האמורי וארצו ניתנו בידם, ומאותו יום יתחיל פחדם של ישראל ליפול על כל העמים. משה שלח לסיחון דברי שלום: תן לנו לעבור בארצך, נלך בדרך בלי לסור ימינה או שמאלה, ונקנה ממך אוכל ומים בכסף, כפי שעשו לנו בני עשו והמואבים. סיחון סירב, ומשה הסביר שאלוהים הוא שהקשה את רוחו כדי למסרו בידי ישראל. סיחון יצא עם כל צבאו לקרב ביהץ, וישראל הכו אותו, את בניו ואת כל עמו, לכדו את כל עריו והחרימו אותן: את כל יושביהן, גברים, נשים וטף, הרגו, ולקחו לעצמם רק את הבהמות ואת השלל. מערוער שעל נחל ארנון ועד הגלעד לא הייתה עיר שעמדה בפניהם. אל ארץ בני עמון בלבד לא התקרבו, כפי שציווה אלוהים.
פרק ג' - הניצחון על עוג, חלוקת עבר הירדן ובקשתו של משה שנדחתה
אחר כך עלו אל הבשן, ועוג מלכו יצא נגדם לקרב באדרעי. אלוהים אמר למשה לא לפחד ממנו, כי יעשה לו כפי שעשה לסיחון, וכך היה: עוג וכל עמו הוכו בלי שנותר שריד, ושישים עריו, כולן מבוצרות בחומה גבוהה, בדלתיים ובבריח, מלבד ערי פרזות רבות, נלכדו והוחרמו כערי סיחון. עוג היה האחרון שנשאר מן הרפאים, עם של ענקים, ומיטת הברזל שלו, ארוכה ורחבה כפליים ממיטת אדם רגיל, נותרה כעדות ברבת בני עמון. כך נלקחה כל הארץ שבעבר הירדן המזרחי משני מלכי האמורי, מנחל ארנון ועד הר חרמון.
את הארץ הזאת חילק משה: את הדרום, מערוער ועד חצי הר הגלעד, נתן לשבטי ראובן וגד, ואת שאר הגלעד וכל הבשן נתן לחצי שבט מנשה. יאיר בן מנשה כבש את חבל ארגוב וקרא לו על שמו, חוות יאיר, ומכיר קיבל את הגלעד. ראובן וגד קיבלו גם את הערבה שלאורך הירדן, מן הכינרת ועד ים המלח. אבל משה הטיל על השבטים האלה תנאי: הם קיבלו את נחלתם לפני אחיהם, ולכן כל הלוחמים שבהם יעברו את הירדן חמושים בראש המחנה, ורק נשיהם, ילדיהם ומקנם הרב יישארו בעריהם, עד שגם שאר השבטים ינוחו וינחלו את ארצם, ואז ישובו הלוחמים אל ביתם. את יהושע עודד משה: במו עיניך ראית מה עשה אלוהים לשני המלכים האלה, וכך יעשה לכל הממלכות שאתה הולך אליהן, ואין לפחד מהן.
ואז סיפר משה דבר אישי. באותם ימים התחנן לפני אלוהים: אתה התחלת להראות לי את גדולתך, ומי כמוך בשמים ובארץ. תן לי לעבור ולראות את הארץ הטובה שמעבר לירדן, את ההר הטוב הזה ואת הלבנון. אלוהים התרגז עליו, ומשה אמר לעם שזה היה בגללם, ולא נענה. די לך, אמר לו, אל תוסיף לדבר אליי בעניין הזה. עלה לראש הפסגה והבט בעיניך למערב ולצפון, לדרום ולמזרח, כי את הירדן הזה לא תעבור. במקומך צווה את יהושע, חזק אותו ואמץ אותו, כי הוא שיוביל את העם וינחיל לו את הארץ. והם ישבו בגיא מול בית פעור, ושם עמד משה ודיבר.
פרק ד' - אלוהים שאין לו צורה, אזהרה מעבודת פסלים וערי המקלט בעבר הירדן
מן ההיסטוריה עבר משה אל המסקנה. ישראל נדרש לשמוע את החוקים והמשפטים שהוא מלמד אותם, לא להוסיף עליהם ולא לגרוע מהם, כדי שיחיו ויירשו את הארץ. הם ראו בעיניהם מה קרה בבעל פעור: כל מי שהלך אחרי האליל הושמד, ואלה שנשארו דבקים באלוהים הם החיים העומדים כאן היום. החוקים האלה, אמר, הם החוכמה של ישראל בעיני העמים. כל עם שישמע אותם יאמר שרק עם חכם ונבון יכול להיות הגוי הגדול הזה, כי אין עוד עם שאלוהיו קרוב אליו כך בכל פעם שהוא קורא אליו, ואין עוד עם שיש לו חוקים צדיקים כאלה.
ומכאן אל הדבר שהיה חשוב למשה מכול. הוא ביקש מהם לא לשכוח לעולם את היום שעמדו לפני אלוהים בחורב, ולהודיע אותו לבניהם ולבני בניהם. ההר בער באש עד לב השמים, בתוך חושך וענן, ואלוהים דיבר אליהם מתוך האש: הם שמעו קול, אבל לא ראו שום דמות. בדיוק מפני שלא ראו שום צורה, הזהיר משה, אסור להם לעשות לעצמם פסל בשום תבנית, לא של גבר ולא של אישה, לא של בהמה, עוף, רמש או דג, ואסור להם להישא עיניים אל השמש, אל הירח ואל הכוכבים ולהשתחוות להם, כי את אלה חילק אלוהים לכל העמים, ואילו אותם לקח מכור הברזל של מצרים להיות לו לעם. אלוהים, אמר, הוא אש אוכלת, אל שאינו סובל מתחרים. בתוך הדברים הזכיר שוב, בפעם השנייה, את גורלו שלו: אלוהים התרגז עליו בגללם, והוא ימות בארץ הזאת ולא יעבור את הירדן, בעוד שהם עוברים ויורשים.
משה הביט רחוק קדימה. כשיוולדו להם בנים ובני בנים ויתיישנו בארץ, אם יעשו פסל ויכעיסו את אלוהים, הוא קרא את השמים ואת הארץ לעדים שהם יאבדו מהר מעל הארץ ויושמדו, ואלוהים יפזר אותם בין העמים, שם יישארו מעטים ויעבדו אלילים של עץ ואבן שאינם רואים, שומעים, אוכלים ומריחים. ובכל זאת, גם משם, אם יחפשו את אלוהים בכל לבם, ימצאו אותו, כי הוא אל רחום שלא יעזוב אותם ולא ישכח את הברית עם אבותיהם. ואז שאל שאלה שלא נשאלה מעולם: מן היום שנברא האדם, האם קרה דבר כזה או נשמע דבר כזה, שעם שלם שמע את קול אלוהים מדבר מתוך האש וחי? האם ניסה אלוהים אי פעם לקחת לו גוי מקרב גוי אחר, בניסים, במלחמה וביד חזקה, כפי שעשה להם במצרים? כל זה נעשה כדי שיידעו שהוא האלוהים ואין עוד מלבדו, בשמים ובארץ, ושישמרו את חוקיו לטובתם ולטובת בניהם.
כאן נפסק הנאום לרגע למעשה אחד. משה הפריד שלוש ערים בעבר הירדן המזרחי, בצר במישור לראובן, ראמות בגלעד לגד וגולן בבשן למנשה, שישמשו ערי מקלט: מי שהרג אדם בלי כוונה, בלי ששנא אותו קודם, יכול היה לברוח לאחת מהן ולהישאר בחיים, מוגן מפני קרובי ההרוג שרצו לנקום את דמו. אחר כך פתח משה בחלק העיקרי של דבריו, החוקים עצמם, שמסר לישראל בגיא מול בית פעור, בארץ שכבשו משני מלכי האמורי.
פרק ה' - עשרת הדברות והברית בחורב
משה קרא אל כל ישראל ואמר שהברית שכרת אלוהים בחורב לא נכרתה רק עם האבות שמתו, אלא עם אלה שעומדים כאן היום, כולם חיים. אלוהים דיבר עמם פנים אל פנים מתוך האש, ומשה עמד בינו וביניהם ומסר להם את דבריו, כי הם פחדו מן האש ולא עלו אל ההר. ואלה הדברים שאמר:
אלוהים הציג את עצמו כמי שהוציא אותם ממצרים מבית העבדים, ודרש שלא יהיו להם אלוהים אחרים מלבדו. אסר עליהם לעשות פסל או דמות של שום דבר בשמים, בארץ או במים, ולהשתחוות לו או לעבוד אותו, כי הוא אל שאינו סובל מתחרים, זוכר את עוון האבות לבנים עד הדור הרביעי אצל שונאיו, ועושה חסד לאלפי דורות לאוהביו ולשומרי מצוותיו. אסר להישבע בשמו לשקר, כי לא ינקה את מי שעושה זאת. ציווה לשמור את יום השבת: שישה ימים עובדים, וביום השביעי אין עושים שום מלאכה, לא בעל הבית, לא בנו ובתו, לא עבדו ואמתו, לא בהמתו ולא הזר שגר בעירו, כדי שינוחו העבד והאמה כמו האדון. והסיבה: הם עצמם היו עבדים במצרים ואלוהים הוציא אותם משם ביד חזקה, ולכן ציווה עליהם לעשות את יום השבת. ציווה לכבד את האב ואת האם, כדי לחיות ימים רבים ולהצליח. אסר לרצוח, לנאוף, לגנוב ולהעיד עדות שקר נגד אדם. ואסר לחמוד את אשת האחר ולהתאוות לביתו, לשדהו, לעבדיו, לבהמתו ולכל שיש לו.
את הדברים האלה, הזכיר משה, אמר אלוהים לכל הקהל מתוך האש בקול גדול, ולא הוסיף עוד, וכתב אותם על שני לוחות אבן ומסר אותם למשה. וכששמע העם את הקול מתוך החושך וההר בוער, התקרבו אליו ראשי השבטים והזקנים ואמרו: ראינו היום שאלוהים יכול לדבר אל אדם והאדם נשאר בחיים, אבל למה שנמות? אם נוסיף לשמוע את קולו, האש הגדולה הזאת תאכל אותנו. אתה קרב ושמע את כל שיאמר, ואתה תמסור לנו, ואנחנו נשמע ונעשה. אלוהים שמע ואמר למשה שהעם דיבר יפה. מי ייתן שלבם יישאר כזה תמיד, אמר, שייראו אותי וישמרו את מצוותיי, למען ייטב להם ולבניהם לעולם. הוא שלח את העם לאוהליו, ואת משה השאיר לעמוד לפניו כדי ללמדו את כל המצוות שילמד אותם לעשות בארץ. ומשה סיים: לכו בדרך שציווה אלוהים, בלי לסור ימינה או שמאלה, כדי שתחיו ותאריכו ימים בארץ שתירשו.
פרק ו' - שמע ישראל: אהבת אלוהים ולימוד הבנים
משה הציג את המצווה שהוא עומד ללמד ואת מטרתה: שייראו את אלוהים כל ימי חייהם, הם ובניהם ובני בניהם, שיאריכו ימים וירבו מאוד בארץ זבת חלב ודבש. ואז אמר את העיקר, וקרא לישראל להקשיב: אלוהים הוא אלוהינו, והוא אחד, ועליהם לאהוב אותו בכל הלב, בכל הנפש ובכל הכוח. הדברים האלה צריכים להיות על לבם תמיד. עליהם לשנן אותם לבניהם ולדבר בהם כשהם יושבים בבית וכשהם הולכים בדרך, כשהם שוכבים לישון וכשהם קמים. עליהם לקשור אותם...
לקריאת הסיכום המלא הורד/י את הסיכום באמצעות הטופס לעיל^
