ניהול חוסר הביטחון האקלימי באמצעות הבטחת הצבר הון מתמשך: "פליטי אקלים" ו"מהגרי אקלים"
Felli, 2013
שני שיחים מתחרים על עקירה אקלימית
התמונה של מיליוני "פליטי אקלים" הנמלטים ממקום מחייתם ההרוס אל מקלט בצפון שימשה כ"פנים האנושיות" של שינוי האקלים, ודוחות של ארגונים לא-ממשלתיים, של אקדמאים ושל ארגונים בין-לאומיים הרכיבו דימוי של איום מתקרב כדי לחולל פעולה פוליטית. לצדו התפתח שיח "הגירת האקלים", המציג את ההגירה כאסטרטגיה של הסתגלות (adaptation) ומסרב לראות בה אות לכישלון המיתון וההסתגלות; במהלך ההיפוך משתנה גם משמעות ההסתגלות, מטרנספורמציה קולקטיבית של הסביבה לטרנספורמציה של הפרט. נקודת המבט המנחה היא של כלכלה פוליטית מרקסיסטית: התזוזה נגזרת מאופיו של הקפיטליזם הנאו-ליברלי, המייצר ומשחזר "הצבר קדמוני" (primitive accumulation), והיא נבחנת בשיח המדיניות של ארגונים בין-לאומיים, ובראשם הארגון הבין-לאומי להגירה (IOM).
הלשון המשתנה של ההסתגלות לשינוי האקלים
שיח פליטי האקלים נשען על פרספקטיבה קטסטרופיסטית. הפליטים צוירו כקרבנות חסרי אונים של אקלים שלא הם חוללו: אנשי דרום תמימים, לרוב תושבי "אי שוקע", הנושאים את תוצאות פליטות הצפון שהזינו אורח חיים בלתי בר-קיימא. עליית פני הים, הפורענויות הטבעיות והמדבור נחשבו למחוללי הגירה הנכפית מבחוץ, ועצם חשיפת קיומם נועדה לאותת על כישלון המיתון וההסתגלות, אף שרוב הכתיבה הצביעה על יצירתם העתידית יותר מעל קיומם בהווה. מי שראה בהם יותר מאיום ניסח אמנות-מתווה להגנתם, התובעות מכשיר משפטי חדש שיבטיח זכויות אדם וסיוע הומניטרי.
מקורותיו והיקפו של המושג
מאז 1996 הורכבו "פליטי הסביבה" כסובייקטים "מסתגלים" להתדרדרות סביבתית, ומשא ההסתגלות הועבר אל כתפיהם; הבנייתם כמי ש"נאלצו להסתגל" שחררה את האו"ם מחובתו...
לקריאת הסיכום המלא הורד/י את הסיכום באמצעות הטופס לעיל^
