מבוא לוויקטימולוגיה
van Dijk, 1999
פתח דבר
הסימפוזיון הבין-לאומי התשיעי של האגודה העולמית לוויקטימולוגיה התכנס באמסטרדם בסוף אוגוסט 1997, סביב הנושא "טיפול בנפגעים: תפקידם של הקהילה ובעלי המקצוע". חמישים שנות התפתחות של התחום ומצב הידע בו, כפי שהשתקף בתוכנית המדעית של הכינוס, חושפים את שני זרמיו המרכזיים ואת כיווני התפתחותו.
חמישים שנות ויקטימולוגיה
ויקטימולוגיה עונשית
ויקטימולוגיה, חקר הקורבנוּת, התגבשה כדיסציפלינה נפרדת סביב 1970, אך שורשיה מוקדמים יותר. ספר לימוד קרימינולוגי משנת 1948 הקדיש פרק לקורבן, ראה בו אחד המשתתפים בעבירה וסיווג נפגעים לפי טיב מעורבותם, מתוך הנחה שהבנת תפקידם תשפר את מניעת העבריינות. המונח ויקטימולוגיה נטבע ב-1947 בקונגרס בבוקרשט, ואף שם הודגש חלקם של נפגעים בהסתת עבירות אלימות; מנקודת מבטו של סנגור, הסתה כזאת היא נסיבה מקילה בקביעת עונשו של העבריין.
ספר משנת 1968 הציג את הוויקטימולוגיה כחקר עצמאי של יחסי הגומלין בין עבריין לנפגע לפני העבירה, במהלכה ולאחריה, והוסיף לתחום את חובת הפיצוי של הפוגע; כתיבה הולנדית בת התקופה תבעה ממערכת המשפט הפלילי לענות על צורכו של העבריין בכפרה, על צורכו של הנפגע בגמול ועל צורכם המשותף בפיוס. מושג המפתח של החלוצים, הסתת הנפגע, נוסח כמושג ניטרלי ולא משפטי המסייע להסביר את התרחשות העבירה. הוויקטימולוגיה העונשית מגדירה את גבולות התחום לפי הדין הפלילי ומשלבת שאלות של סיבתיות עם שאלות מעמדו של הנפגע בהליך; שם חלופי הולם לה הוא ויקטימולוגיה אינטראקציוניסטית.
האשמת הנפגע
הביקורת הפוליטית המרכזית על הזרם העונשי היא שהוא מספק נימוקים להאשמת נפגעים בגורלם. בפרסומים המוקדמים אכן הופנתה תשומת הלב למעורבות הנפגע כדי להסיט אליו חלק מן האשמה, ובכתיבה מאוחרת שימשה המעורבות להסבר דינמיקת ההתנהגות העבריינית בלבד,...
לקריאת הסיכום המלא הורד/י את הסיכום באמצעות הטופס לעיל^
