חומרים שמיעתיים
Hackett, 2011
מבוא: מדוע הקול הוזנח
חקר הדת עבר בשלושת העשורים האחרונים שורה של "פניות" שמקורן בדיסציפלינות השכנות: ספרותית, פמיניסטית, מרחבית, חומרית, חזותית, ביצועית, גופנית, קוגניטיבית וחושית. הפנייה השמיעתית מתעצבת רק עתה, אף שהקול והשמיעה מרכזיים בחיי אדם ואף שצמח גוף ידע רב-תחומי על אקוסטיקה ועל האזנה. שלוש סיבות מסבירות את ההזנחה: המודרניות המערבית העדיפה את הראייה על השמיעה וצמצמה את מעמד האוזן כחוש רוחני; ההאזנה נחשבת לפסיבי שבחושים וההבעה המוזיקלית נתפסת כנגזרת של התרבות ולא כמכוננת אותה; ובחקר עולמות הקול של הדתות ניצבים אתגרים מתודולוגיים ממשיים גם בעידן עתיר טכנולוגיה.
סקירה תיאורית ואנליטית
חקר הקול הוא תחום מתהווה שגבולותיו אינם מותווים במדויק, ותיאורו וניתוחו, מצד הפקתו, תפיסתו, שימושו או העברתו, מחייבים נקודות מבט מתחומי הטבע, החברה והרוח. בחזית עומדים אנתרופולוגים של התרבות ואתנומוזיקולוגים (ethnomusicology), שהדגישו את הסיכון שבהפשטת אובייקטים קוליים מהקשרם החברתי ושבהחלת הבנות מערביות של מוזיקה על הקשרים חוצי-תרבות. התחום אינו מצטמצם למוזיקה: היא הוגדרה כקול מאורגן תרבותית ובעל משמעות תרבותית, אך יש לשונות שאינן משקפות את המושג המערבי, ובהן מועדפות צורות ווקאליות כקריאה בקול באסלאם או שהתוף מאפיל על הקול האנושי כבמסורות שמאניות בסיביר. פורה יותר מושג מורחב של קול כמתווך נוכחות אלוהית, המתיישב עם המעבר מצורות דת טקסטואליות ואליטיסטיות אל הפרקטיקה היומיומית. מבין חוקרי הדת מעטים נגעו בקול מפרספקטיבה השוואתית, ואלה מתרכזים ב"מוזיקה מקודשת" ליטורגית וביכולתה לייצר זהות קהילתית; עיקר העבודה נעשה בידי היסטוריונים, מוזיקולוגים ואנתרופולוגים, ולכן תואר חקר הדת כסובל מ"חירשות...
לקריאת הסיכום המלא הורד/י את הסיכום באמצעות הטופס לעיל^
