ויקטימולוגיה רדיקלית: ביקורת על מושג הקורבן בוויקטימולוגיה המסורתית
McShane & Williams, 1992
מבוא
העניין בנפגעי עבירה אינו חדש, אך בשנות השבעים של המאה העשרים התגבש תחום חדש, הוויקטימולוגיה, שהבטיח גישה בין-תחומית וקוהרנטית, ובשנות השמונים התמסד בקרימינולוגיה ובחקר המשפט הפלילי. נושאיו התאימו לעניין הפוליטי והציבורי ולכן נעשו נוחים לנישול בידי אותם אינטרסים. הספרות התמקדה בזכויות נפגעים, וקבוצות מאבק סביב עבירות יחידות הגבירו את עוצמת התנועה. הפיצוי הכספי שהוצע כפתרון איבד במהירות מערכו, והניסיון שבא אחריו להעניק לנפגע תפקיד גדול יותר בהליך הפלילי הסיט את תשומת הלב דווקא אל עובר החוק ואל המערכת. דימויי הוויקטימולוגיה נוגעים אפוא למדינה יותר מאשר לנפגע, משרתים סדר יום שמרני ומגדילים את כוחה של המדינה בהליך.
ויקטימולוגיה רדיקלית
בראשית שנות השמונים הועלתה הטענה שלקרימינולוגיה הרדיקלית ולוויקטימולוגיה פוטנציאל של השפעה הדדית, ועמה נטבע המונח ויקטימולוגיה רדיקלית. גישה אחרת גורסת שהקרימינולוגיה הרדיקלית תתבגר דרך המחקר האמפירי של סקרי קורבנוּת. שתיהן דוחות התמקדות מבודדת בנפגע או ביחסי נפגע-פוגע ושואלות מה מייצג הנפגע ומה הוא מסמל בתוך מערכת המשפט הפלילי. תחומי העניין המרכזיים הם הגדרת הנפגע, התפקיד שהמערכת מייעדת לו, והשימוש שעושים בו הסדר הפוליטי-כלכלי, המערכת, הפוליטיקאים והתקשורת.
הגדרת הנפגע
השפעתם של נפגעים על גורלם של עוברי חוק הייתה גדולה מכול לפני התהוותן של מערכות משפט, עד שסכנת נקמות הדם חייבה התערבות חברתית. המשפט, שהוא במהותו התערבות של צד שלישי, צמצם את תפקידם, ועם רעיונות כמו שלום המלך נטלה המדינה את מקומם במהלך מחושב לחיזוק השלטון המרכזי. נפגעים הוסיפו להעיד, אך חדלו...
לקריאת הסיכום המלא הורד/י את הסיכום באמצעות הטופס לעיל^
