ויקטימולוגיה והסוציולוגיה של דיסציפלינות חדשות: אג'נדת מחקר
Sebba & Berenblum, 2014
מבוא
הוויקטימולוגיה זכתה להכרה אקדמית עם הכינוס הבין-לאומי הראשון ב-1973, ומאז התרבו בה סקירות מאזן העוסקות בשורשיה, במידת האוטונומיה שלה, ביחסיה עם הקרימינולוגיה ובזהותה הכפולה כמחקר אקדמי וכתנועה חברתית מונעת אידיאולוגיה. ספרות זו מופנית כמעט כולה פנימה. אלא שרוב התחומים האקדמיים הם התפתחות חדשה יחסית, ולכן אפשר לראות בוויקטימולוגיה מקרה בוחן בתוך חקר הדיסציפלינות החדשות ולבחון אותה דרך הסוציולוגיה של הידע המדעי ודרך הסיינטומטריה, שצמחה אחרי מלחמת העולם השנייה סביב מדידת התפוקה המדעית. המטרה היא לאתר מתודולוגיות ונקודות מבט לאג'נדת מחקר חדשה.
התפתחותה ההיסטורית של הוויקטימולוגיה
על בנייתה של ההיסטוריה
טענות ידע מותנות בתפיסת עולמה ובאינטרסים של הקבוצה המעלה אותן, וההיסטוריות שבספרי הלימוד ממסגרות את הטיעונים הבאים אחריהן. כך גם בסקירות ההיסטוריות של התחום, הנחלקות כבר בשאלה מתי הוא מתחיל: יש הפותחים בכרונולוגיה מ-1924, יש המאתרים דאגה לנפגעים כבר באלף השלישי לפני הספירה, ויש הרואים את הראשית ב-1947, בשנות השישים או ב-1973. ההבדלים נובעים מהגדרת מושא ההיסטוריה יותר מאשר ממחלוקת עובדתית. היסטוריוגרפיה שיטתית כמעט אינה קיימת, למעט מחקרים אתנוגרפיים על מדיניות ומחקרי מקרה על חוקים מסוימים, והשונות משפיעה על אג'נדות המחקר והפרסום.
הנרטיב
חלוצי התחום היו משפטנים שעסקו בטיפולוגיות של נפגעים וביחסי נפגע-פוגע, ומהם נגזר מושג הזירוז מצד הנפגע שיושם במחקרים על רצח ועל אונס. אלה, לצד חקיקה חדשה בניו זילנד ובבריטניה שקבעה פיצוי מדינתי, עמדו ברקע הכינוס של 1973, שאורגן בידי קרימינולוגים פוזיטיביסטים שראו בשיקום העבריין את האידיאולוגיה המנחה. חקר סיבות הפשיעה התרחב לטיפולוגיות של נפגעים, סקר הקורבנוּת סווג מחדש...
לקריאת הסיכום המלא הורד/י את הסיכום באמצעות הטופס לעיל^
