אילמות סלקטיבית
Hua & Major, 2016
מבוא
ילדים אחדים מתפקדים היטב בסביבה מוכרת ונאלמים כמעט לחלוטין מחוצה לה. אילמות סלקטיבית (selective mutism) גורמת לפגיעה חברתית ולימודית ניכרת ונמשכת פעמים רבות שנים. שתיקה בחדר הרופא נתפסת בקלות כביישנות, ולכן החמצת האבחנה שכיחה: בסקר בקרב הורים לילדים עם ההפרעה, 70 אחוזים מהילדים לא אובחנו ולא הופנו להערכה נוספת, אף שאיש מהם לא דיבר מעולם במרפאה. המודעות בקרב רופאי ילדים מוגבלת, וספרות רפואת הילדים הכללית כמעט אינה עוסקת במצב.
אבחנה וסיווג
אילמות סלקטיבית מתאפיינת בכישלון עקבי לדבר במצבים חברתיים שבהם מצופה דיבור, כגון בבית הספר, לצד דיבור תקין במצבים אחרים. על פי המהדורה החמישית של המדריך לאבחון וסטטיסטיקה של הפרעות נפשיות (DSM-5) התסמינים נמשכים חודש לפחות, למעט החודש הראשון בבית הספר, ומפריעים לתפקוד הלימודי, התעסוקתי או החברתי. אין לייחס את היעדר הדיבור לחוסר שליטה בשפה הנדרשת, ואין להסבירו טוב יותר באמצעות הפרעת תקשורת או מצב התפתחותי אחר, כגון הפרעה על הרצף האוטיסטי.
התיאור הראשון פורסם ב-1877, האבחנה נכנסה למדריך במהדורתו השלישית בשם אילמות אלקטיבית, ושמה שונה במהדורה הרביעית כביטוי להבנה שהשתיקה אינה בעיקרה התנהגות מתנגדת. ב-2013 הועברה ההפרעה אל משפחת הפרעות החרדה, על רקע זיקתה ההדוקה לחרדה ובעיקר לפוביה חברתית, שבה הפחד רחב יותר וחל על מצבים שבהם אדם חשוף לבחינה של אחרים. ברוב המדגמים עמדו הילדים גם באמות המידה לפוביה חברתית או להפרעת חרדה אחרת, מעקב ארוך טווח הראה שיעורים גבוהים של הפרעות חרדה בבגרות, וגם ההיסטוריה המשפחתית מחזקת את הקשר. עם זאת קשיי שפה, התנהגות מתנגדת, הגירה ודו-לשוניות מצדיקים את שימור האבחנה כישות...
לקריאת הסיכום המלא הורד/י את הסיכום באמצעות הטופס לעיל^
