"Victoria Amoris": "ונוס מאורבינו" של טיציאן, אלגוריה הנצחתית של אהבת נישואין
Grabski, 1999
אהבה, גוף ועירום בתרבות הרנסנס
ההתעניינות המחודשת באדם על מלוא עושרו ומורכבותו היא מסימניה המובהקים של תרבות הרנסנס, והאהבה עומדת במוקדה. הפילוסוף הנאופלטוני מרסיליו פיצ'ינו הילל בכתביו את האהבה ואת היופי בהיבטם הארוטי ובהיבטם האסתטי, וה'ארקדיה' של ג'אקופו סנאזארו, 'אסולני' של פייטרו במבו, 'איל קורטג'אנו' של בלדסארה קסטיליונה וכתביהם של פייטרו ארטינו ולודוביקו אריוסטו יצרו אווירה ספרותית שחלחלה לחצרות הנסיכים ולחוגי האמנים. העירום אינו נושא בהקשר זה מטען שלילי: הגוף העירום נעשה אטריבוט ולעתים האנשה של אמת, יופי, ידידות ונפש.
מג'ורג'ונה לטיציאן: טבע מול תרבות
'ונוס הישנה' של ג'ורג'ונה בגלריית דרזדן, שנותרה בלתי גמורה במות האמן והושלמה בידי טיציאן, היא סובלימציה פואטית של יופי האישה בחיק הטבע, ביטוי לרעיון שהאישה היא חלק מן הטבע ואולי הישגו היפה ביותר. 'ונוס מאורבינו' משנת 1538 מאמצת את התכנית הקומפוזיציונית הזאת ומשחזרת את הדמות השוכבת כמעט במדויק, אך מציבה אותה בהקשר משמעות שונה לחלוטין: לא נוף פתוח אלא מיטה בחדר בארמון רנסנסי מפואר, תוצר של תרבות אנושית. העירום חוזר ביצירת טיציאן לאורך עשרות שנים ובתצורות שונות מאוד, אך כאן נלווים לו חפצים סמליים רבים ובחירה מכוונת של צבעים וצורות המשרתת מסר מוגדר.
קווי הפרשנות שקדמו
קו פרשנות אחד רואה בציור אלגוריה של אהבת תאווה וחושים בלבד, שאין בה אלא הרצון להציג אישה יפה וחושנית בחדר השינה שלה; כבר ב-1785 הוגדרה היצירה כבלתי מוסרית, ואחת הפרשניות תיארה את הדמות...
לקריאת הסיכום המלא הורד/י את הסיכום באמצעות הטופס לעיל^
