תרבות חזותית
Harvey, 2011
תחום התרבות החזותית של הדת
הדת ממומשת תמיד: בצליל ובדיבור, בכתבי קודש, במקומות פולחן ובמערך אבזרים חזותיים. חקר התרבות החזותית (visual culture) של הדת הוא תחום בין-תחומי העוסק בביטויים המוחשיים והתפיסתיים של אמונה: כיצד רעיונות ודוקטרינות מנוסחים חזותית בקהילות אמונה ולעיני מי שמחוצה להן, וכיצד התרבות החזותית עצמה מכוננת מושגים דתיים. הדימויים נבחנים כגילום של כוונות: כיצד מאמינים רואים את עצמם, כיצד הם מבקשים להיראות וכיצד הם מדמים את שאינו נראה. סביב הדת נעות פילוסופיה, אנתרופולוגיה וסוציולוגיה, וסביבה החזותית תולדות האמנות, אייקונוגרפיה (iconography), אייקונולוגיה (iconology) וסמיוטיקה.
חומר נראה וחומר אפל
ה"חומר הנראה" כולל אדריכלות, איור, ציור, צילום, דפוס ופיסול, אך גם כל חפץ שנועד להיתפס בעין: כל אמנות היא תרבות חזותית, ולא כל תרבות חזותית היא אמנות, וגרפיטי של הצליבה על תחנת דרך בפירנצה שייך לתחום כצלוב שצייר צ'ימבואה. דימויים רבים נוצרים ביוזמת קבוצות דתיות כדי להפיץ עמדה וללמד, ולצדם תרבות חזותית של עוינים לדת, המחוללים חילול חזותי בבדיית דימויים ובסילופם.
ה"חומר האפל" הוא ביטויים פנומנליים וטרנסצנדנטיים, חזיונות, חלומות והתגלויות, שאינם מגולמים בחפץ ואינם גלויים אלא למי שחווה אותם. דימוי אינו בהכרח חפץ, והחזותיות (visuality) אינה מצטמצמת לחוויה רשתית; תפיסות כאלה נגישות רק בעדות או ברישום מאוחר, ולטענה אחת מקצתן מתקבעות רק באמצעי טכנולוגי, כבצילום הרוחות.
התנגדות לדימוי
אנטי-אייקוניות היא התנגדות פעילה להדמיה, הנגזרת מאיסורים כתובים על עשיית דימויים ועל פולחנם, ואייקונוקלזם (iconoclasm), ההשמדה המכוונת של אייקונים ואלילים, הוא ביטויה הדרמטי,...
לקריאת הסיכום המלא הורד/י את הסיכום באמצעות הטופס לעיל^
