פנומנולוגיה
Spickard, 2011
שאלה, אובייקט ושיטה
השאלה החשובה והמוזנחת ביותר במחקר החברתי פשוטה: מה טיבו של הדבר שמחפשים. מושאי מחקר נבדלים בעומקם ובשאלה אם הם נצפים או מוסקים, אם הם על פני השטח או שהם תבניות סמויות מן העין. שתי זיקות מכוננות כל מחקר: שאלת המחקר קובעת את האובייקט, והאובייקט קובע את השיטה. השתייכות דתית ממחישה זאת: שתי שאלות סקר, על ההשתייכות ועל עוצמתה, ממששות אותה ברמה שטחית שכל משיב יודע לענות עליה, ואילו ראיון רפלקטיבי מבחין בין נאמנות, זהות והעדפה, שעשויות להיות שונות זו מזו אצל אותו אדם, ומפיק נתונים עשירים במחיר כיסוי אוכלוסייה צר בהרבה. מבט שטוח ומבט עמוק הם אובייקטים שונים הדורשים טכניקות שונות, ולכן השאלה בדבר הפנומנולוגיה בחקר הדת היא איזה מושא מחקר היא מייצרת.
לקראת החוויה הסובייקטיבית
הקריאה אל החוויה כיסוד הדת קיבלה בכורה אקדמית ב-1799, בניסיונו של שלייארמאכר להצדיק את הנצרות נוכח רציונליזם ההשכלה: הדת מעוגנת בחוויות רגשיות ולא ברעיונות, ויש חוויות המצביעות מעבר לתחום הטבעי, כגון תחושת תלות מוחלטת שאין להכילה בגבולות היומיום. הרעיון של אל כל-יכול ומיטיב נגזר מן ההרהור בחוויה כזאת, והוא אמונת-על: הסקה אינטלקטואלית ממנה ולא דבר העומד לצדה. ויליאם ג'יימס תיאר חוויות דתיות בלי להתייחס לאמיתותן, וזו הטכניקה הפנומנולוגית הבסיסית של התלייה או אפוכה (epoché).
הפנומנולוגיה הפילוסופית, והאמפירית הנשענת עליה, נעוצות בעבודתו של הוסרל: התודעה היא דבר שחיים אותו ולא רק חושבים אותו, כלומר יש לה משך, והיא תמיד תודעה של משהו, וזו הכוונניות (intentionality). השיטה מתארת חוויות כאלה תיאור עבה כדי לאתר את מבניהן, בלא הנחה שהן מפנות לדבר מלבד התודעה...
לקריאת הסיכום המלא הורד/י את הסיכום באמצעות הטופס לעיל^
