סקירה תמציתית של הספרות על אילמות בררנית
Krysanski, 2003
הגדרה, קריטריונים אבחוניים ומאפיינים
אילמות בררנית (selective mutism) היא כישלון מתמשך לדבר במצבים חברתיים מסוימים, בבית הספר או בחברת בני הגיל, כאשר הדיבור מצופה, זאת על אף דיבור שוטף במצבים אחרים. היא מסווגת בקבוצת ההפרעות המאובחנות לראשונה בינקות, בילדות או בגיל ההתבגרות, ופוגעת בהישגים הלימודיים ובתקשורת החברתית. לאבחון נדרש חודש לפחות, למעט חודש הלימודים הראשון, שבו ילדים רבים ביישנים בכיתה. האבחנה נשללת כאשר השתיקה נובעת מחוסר ידיעה של השפה הנדרשת, ולכן ילדי מהגרים אינם נכללים בה, וכן כשהיא מוסברת במבוכה סביב הפרעת תקשורת כגון גמגום או מופיעה רק במהלך הפרעה התפתחותית נרחבת או הפרעה פסיכוטית. אילמות הנובעת ממצבים קטטוניים או מאבוליה, תסמונת אורגנית הפוגעת ביכולת ההחלטה, נבדלת אף היא מן הווריאנט הילדי.
במקום דיבור נעשה שימוש במחוות, בהנהון, במשיכה ובהגאים חד-הברתיים. נלווים לכך ביישנות יתרה, חשש ממבוכה חברתית, הסתגרות, היצמדות, תווי אופי כפייתיים, התפרצויות זעם והתנהגות מתנגדת, ולצדם קשיי תפקוד חברתי ולימודי והצקות מצד בני הגיל. ההפרעה מצמצמת הזדמנויות לאינטראקציה ומעכבת רכישת שפה, אף שכישורי השפה עצמם תקינים לרוב. כמעט תמיד מתלווה אבחנה של הפרעת חרדה, בדרך כלל פוביה חברתית, ומכאן הנטייה להמשיג את התופעה כהפרעת חרדה של הילדות. שכיחותה נמוכה מאחוז אחד, היא נפוצה מעט יותר בבנות ומופיעה לרוב לפני גיל חמש, אך מתגלה עם הכניסה לבית הספר, משום שבבית הילדים מדברים ללא עכבה. המהלך נע בין חודשים אחדים לשנים אחדות, בדרך כלל בלי סימנים גופניים או נפשיים חמורים.
היסטוריה ותיאוריות אטיולוגיות
התיאור המוקדם, בשלהי המאה ה-19, כינה את התופעה אפזיה רצונית והדגיש החלטה מכוונת שלא לדבר; בשנות...
לקריאת הסיכום המלא הורד/י את הסיכום באמצעות הטופס לעיל^
