סיכום ספר שמואל ב
תוכן עניינים
פרק א' - הבשורה על מות שאול ויהונתן וקינת דוד 2
פרק ב' - דוד נמשח למלך על יהודה ואבנר ממליך את איש בושת 3
פרק ג' - אבנר עובר לצד דוד ויואב רוצח אותו 4
פרק ד' - רצח איש בושת 5
פרק ה' - דוד נמשח למלך על כל ישראל, כובש את ירושלים ומכה את הפלשתים 6
פרק ו' - הארון עולה לירושלים, מות עוזה ומיכל מתעמתת עם דוד 7
פרק ז' - דוד רוצה לבנות בית לאלוהים, ואלוהים מבטיח לו בית לעולם 7
פרק ח' - מלחמות דוד ושרי ממלכתו 8
פרק ט' - דוד עושה חסד עם מפיבושת בן יהונתן 9
פרק י' - מלחמת דוד בבני עמון ובארם 10
פרק י"א - דוד ובת שבע ומות אוריה 10
פרק י"ב - נתן מוכיח את דוד, מות הילד ולידת שלמה 11
פרק י"ג - אמנון אונס את תמר ואבשלום רוצח אותו 13
פרק י"ד - האישה מתקוע ושיבת אבשלום לירושלים 14
פרק ט"ו - קשר אבשלום ובריחת דוד מירושלים 15
פרק ט"ז - ציבא, שמעי בן גרא ועצת אחיתופל בירושלים 16
פרק י"ז - חושי מסכל את עצת אחיתופל ודוד חוצה את הירדן 17
פרק י"ח - מות אבשלום ביער אפרים 18
פרק י"ט - דוד מתאבל על אבשלום ושב לירושלים 19
פרק כ' - מרד שבע בן בכרי ורצח עמשא 21
פרק כ"א - הגבעונים ובני שאול, ומלחמות בגיבורי הפלשתים 22
פרק כ"ב - שירת דוד 23
פרק כ"ג - דבריו האחרונים של דוד ורשימת גיבוריו 24
פרק כ"ד - מפקד העם, המגפה והמזבח בגורן ארוונה 25
פרק א' - הבשורה על מות שאול ויהונתן וקינת דוד
אחרי מות שאול שב דוד לצקלג מן המלחמה בעמלקים, ושהה בעיר יומיים בלי לדעת מה אירע בהר הגלבוע. ביום השלישי הגיע אליו איש מן המחנה של שאול, בגדיו קרועים ואדמה על ראשו, שני הסימנים המקובלים של אבל ואסון, ונפל לפניו על הקרקע. דוד שאל מאין בא, והאיש ענה שנמלט ממחנה ישראל. הצבא ברח מן המערכה, סיפר, רבים נפלו, וגם שאול ויהונתן בנו מתו. דוד ביקש לדעת איך הוא יודע זאת בוודאות, והאיש סיפר שהזדמן במקרה להר הגלבוע וראה את שאול נשען על חניתו, והרכב והפרשים של הפלשתים מתקרבים אליו. שאול הסתובב, ראה אותו וקרא לו, ושאל מי הוא. עמלקי, ענה. שאול ביקש ממנו להתקרב ולהמית אותו, כי התקף אחז בו והוא עדיין חי. האיש עשה כבקשתו, כי ידע ששאול לא יחיה אחרי שנפל, לקח את הנזר מראשו ואת האצעדה מזרועו, והביא אותם לדוד.
דוד קרע את בגדיו, וכך עשו כל האנשים שעמו, והם ספדו, בכו וצמו עד הערב על שאול, על יהונתן, על העם ועל כל ישראל שנפלו בחרב. אחר כך פנה דוד אל האיש ושאל מי הוא, והאיש ענה שהוא בנו של גר עמלקי שהתגורר בישראל. איך לא פחדת, שאל דוד, לשלוח יד במלך שאלוהים משח אותו. הוא קרא לאחד מאנשיו והורה לו להרוג אותו, ואמר לו שהוא עצמו אחראי למותו, כי במו פיו העיד על עצמו שהמית את המלך שאלוהים משח. האיש הזה ציפה כנראה לשכר על הבשורה ועל הנזר שהביא ליורש הצפוי, ואפשר שאף ייפה את חלקו במעשה, שכן שאול נפל על חרבו במו ידיו. אבל דוד שפט אותו על פי דבריו שלו: מי שמתפאר בהריגת המלך, דינו מוות.
דוד חיבר קינה על שאול ועל יהונתן, והורה ללמד אותה את בני יהודה. הקינה מבכה את גיבורי ישראל שנפלו על במות הגלבוע, ומבקשת שהבשורה לא תגיע לגת ולאשקלון, כדי שבנות הפלשתים לא יחגגו. היא מקללת את הרי הגלבוע, שלא ירד עליהם טל ולא גשם, כי שם נותר מגנו של שאול מגואל בדם, כאילו לא נמשח המלך מעולם. היא משבחת את קשתו של יהונתן ואת חרבו של שאול, שלא שבו מעולם בידיים ריקות, ואומרת על השניים שהיו אהובים ונעימים בחייהם, ובמותם לא נפרדו, קלים מנשרים וחזקים מאריות. היא קוראת לבנות ישראל לבכות על שאול, שהלביש אותן בגדי שני ועדיי זהב, ומסתיימת בצערו האישי של דוד על יהונתן אחיו, שאהבתו אליו הייתה נפלאה יותר מאהבת נשים. והפזמון החוזר בה הוא התדהמה על נפילת הגיבורים ועל אובדן כלי המלחמה.
פרק ב' - דוד נמשח למלך על יהודה ואבנר ממליך את איש בושת
דוד שאל את אלוהים אם לעלות לאחת מערי יהודה, והתשובה הייתה חיובית: לחברון. הוא עלה לשם עם שתי נשיו, אחינועם ואביגיל, ועם אנשיו ומשפחותיהם, והם התיישבו בערי חברון. אנשי יהודה באו ומשחו אותו למלך על בית יהודה. כששמע דוד שאנשי יבש גלעד הם שקברו את שאול, שלח אליהם שליחים ובירך אותם על החסד שעשו עם אדונם, הבטיח שגם הוא יגמול להם טובה, ורמז להם שהתחזקו: אדונם שאול מת, ואותו משחו בית יהודה למלך. אבל אבנר בן נר, שר הצבא של שאול, לא התכוון להניח לממלכה ליפול לידי דוד. הוא לקח את איש בושת בן שאול, העביר אותו למחניים שבעבר הירדן והמליך אותו על הגלעד, על יזרעאל, על אפרים, על בנימין ועל כל ישראל. איש בושת היה בן ארבעים כשהומלך, ומלך שנתיים, בשעה שבית יהודה הלך אחרי דוד, שמלך בחברון שבע שנים וחצי.
אבנר ואנשי איש בושת יצאו ממחניים לגבעון, ויואב בן צרויה, אחיינו של דוד ושר צבאו, יצא עם אנשי דוד לקראתם. שני הצבאות התיישבו משני עברי הבריכה בגבעון. אבנר הציע שהנערים יקומו ויתחרו לפניהם בקרב, ויואב הסכים. שנים עשר מאנשי בנימין ואיש בושת יצאו מול שנים עשר מאנשי דוד, כל אחד אחז בראש יריבו ותקע את חרבו בצדו, וכולם נפלו יחד, ולמקום קראו חלקת הצורים. מכאן התלקח קרב קשה מאוד, ואבנר ואנשי ישראל נוסו מפני אנשי דוד.
בקרב השתתפו שלושת בני צרויה, אחותו של דוד: יואב, אבישי ועשהאל. עשהאל היה קל רגליים כצבי בשדה, והוא רדף אחרי אבנר בלי לסטות ימינה או שמאלה. אבנר הסתובב ושאל אם זה הוא, ועשהאל אישר. אבנר ביקש ממנו לסור מדרכו ולתפוס לעצמו אחד מן הנערים ולקחת את נשקו, אבל עשהאל סירב. אבנר ניסה שנית: סור ממני, למה שאכה אותך לקרקע, ואיך אוכל אחר כך להישיר מבט אל יואב אחיך. עשהאל לא ויתר, ואבנר דקר אותו בקצה האחורי של החנית בבטנו, והחנית יצאה מגבו. הוא נפל ומת במקומו, וכל מי שהגיע למקום נעצר ועמד.
יואב ואבישי המשיכו לרדוף אחרי אבנר עד השקיעה, ואנשי בנימין התקבצו סביב אבנר על ראש גבעה. משם קרא אבנר אל יואב: האם נמשיך להרוג זה את זה לנצח? אינך יודע שסופו של דבר כזה מר? עד מתי לא תאמר לאנשיך לחדול לרדוף אחרי אחיהם? יואב ענה בשבועה שאילו לא היה אבנר פותח בדבר בבוקר, לא היו האנשים רודפים זה אחרי זה כלל. הוא תקע בשופר, וכל אנשיו נעצרו וחדלו להילחם. אבנר ואנשיו הלכו כל הלילה, חצו את הירדן ושבו למחניים. יואב מנה את הנופלים מאנשיו: תשעה עשר איש ועשהאל. מאנשי בנימין ואבנר נפלו שלוש מאות ושישים. את עשהאל קברו בקבר אביו בבית לחם, ויואב ואנשיו הלכו כל הלילה והגיעו לחברון עם אור הבוקר.
פרק ג' - אבנר עובר לצד דוד ויואב רוצח אותו
המלחמה בין בית שאול ובית דוד נמשכה זמן רב, ודוד הלך והתחזק בשעה שבית שאול הלך ונחלש. בחברון נולדו לדוד שישה בנים משש נשים, ובהם אמנון הבכור, אבשלום, בנה של מעכה בת מלך גשור, ואדוניה. בבית שאול היה אבנר האיש החזק באמת, ואיש בושת היה מלך בחסדו. יום אחד האשים איש בושת את אבנר שבא אל רצפה בת איה, פילגשו של שאול המת. בימים ההם הייתה פילגש של מלך חלק מרכושו ומכבודו, וגבר שלקח אותה אחרי מותו תבע למעשה את מקומו של המלך, ולכן הייתה זאת האשמה כבדה. אבנר רתח מזעם. האם אני כלב נבזה שמשרת את יהודה, שאל. עד היום אני עושה חסד עם בית שאול אביך, עם אחיו ועם רעיו, ולא מסרתי אותך לידי דוד, ואתה מוצא בי עוון בגלל אישה? הוא נשבע שיעשה למען דוד את מה שאלוהים נשבע לו: להעביר את הממלכה מבית שאול ולהקים את כסאו של דוד על ישראל ועל יהודה, מדן ועד באר שבע. איש בושת לא יכול היה להשיב לו דבר, כי פחד ממנו.
אבנר שלח שליחים אל דוד והציע לו: הארץ כולה יכולה להיות שלך. כרות עמי ברית, ואני אסב אליך את כל ישראל. דוד הסכים, אבל העמיד תנאי אחד: אבנר לא יראה את פניו אלא אם יביא אתו את מיכל בת שאול. מיכל הייתה אשתו הראשונה של דוד, ששאול נתן לו תמורת מאה ערלות של פלשתים שהרג, ואחר כך לקח אותה ממנו ונתן אותה לאיש אחר. השבתה של בת המלך הקודם אל דוד הייתה חיזוק לזכותו למלוך על כל ישראל. דוד שלח אל איש בושת לדרוש את אשתו, ואיש בושת לקח אותה מידי בעלה, פלטיאל בן ליש. פלטיאל הלך אחריה בוכה עד בחורים, ושם אמר לו אבנר לשוב הביתה, והוא שב.
אבנר דיבר עם זקני ישראל והזכיר להם שכבר זמן רב הם מבקשים את דוד למלך, ושעכשיו הגיעה השעה, כי אלוהים אמר שביד דוד יושיע את ישראל מן הפלשתים ומכל אויביו. הוא דיבר גם עם בני בנימין, שבטו של שאול, ואחר כך בא לחברון עם עשרים איש כדי למסור לדוד את מה שהסכימו ישראל ובנימין. דוד ערך לו ולאנשיו משתה, ואבנר הבטיח לצאת ולקבץ אליו את כל ישראל, כדי שיכרתו עמו ברית וימלוך על כל מה שלבו חפץ. דוד שילח אותו לדרכו בשלום.
זמן קצר לאחר שיצא אבנר שבו יואב ואנשי דוד מפשיטה עם שלל רב, וסיפרו ליואב שאבנר בא אל המלך ושוחרר לשלום. יואב בא אל דוד זועם: מה עשית? אבנר בא אליך, ולמה שילחת אותו? אתה מכיר אותו, הוא בא לרמות אותך ולהכיר את כל תנועותיך ואת כל מעשיך. יואב יצא ושלח שליחים אחרי אבנר, והם השיבו אותו מבור הסירה, בלי שדוד ידע. כשהגיע אבנר לחברון משך אותו יואב אל תוך השער כדי לדבר עמו ביחידות, ושם דקר אותו בבטנו והרג אותו, על דמו של עשהאל אחיו. אלא שעשהאל נפל בקרב, שבו הזהיר אותו אבנר שוב ושוב לסור מדרכו, ועל הרג בקרב לא היה נהוג לנקום. יואב ואבישי הרגו את אבנר במרמה, בעיר שבה היה אורחו של המלך.
כששמע דוד על הרצח הכריז שהוא וממלכתו נקיים לעולם מדמו של אבנר בן נר, וקילל את יואב ואת כל בית אביו, שלא יחסרו בו לעולם חולים ומצורעים, נכים, הרוגי חרב ורעבים ללחם. דוד ציווה על יואב ועל כל העם לקרוע בגדים, לחגור שק ולספוד לפני אבנר, והמלך עצמו הלך אחרי המיטה. את אבנר קברו בחברון, והמלך בכה בקול על קברו, וכל העם בכה אתו. דוד קונן על אבנר ואמר שלא היה ראוי לו למות מות של נבל, שהרי ידיו לא היו אסורות ורגליו לא היו כבולות, והוא נפל כמי שנופל בידי פושעים. העם ניסה להאכיל אותו בעוד היום, אבל הוא נשבע שלא יטעם לחם לפני שתשקע השמש, והכול ראו וידעו שהמלך לא רצה במות אבנר. לאנשיו אמר דוד ששר גדול נפל היום בישראל, ושהוא עצמו עדיין חלש במלכותו, שנמשח זה לא כבר, ובני צרויה האלה קשים ממנו. אלוהים ישלם למי שעשה את הרעה כרעתו, אמר, אבל את יואב לא העניש.
פרק ד' - רצח איש בושת
כשנודע לאיש בושת שאבנר מת בחברון רפו ידיו, וכל ישראל נבהלו, כי האיש שהחזיק את ממלכתם איננו. שני שרי גדודים של איש בושת, רכב ובענה בני רימון מבארות, עיר שנחשבה על בנימין, הבינו לאן נושבת הרוח. באותם ימים נותר מבית שאול גם מפיבושת, בנו של יהונתן, ילד שהיה בן חמש כשהגיעה מיזרעאל השמועה על מות שאול ויהונתן. אומנתו נשאה אותו ונסה, ובבהלת המנוסה נפל ונעשה נכה בשתי רגליו, ולכן לא היה בו כל איום על איש.
רכב ובענה באו אל בית איש בושת בחום היום, בשעה שהוא שכב לנוח את שנת הצהריים. הם נכנסו לתוך הבית כאילו באו לקחת חיטים, דקרו אותו בבטנו בחדר משכבו, כרתו את ראשו ונמלטו, והלכו כל הלילה בדרך הערבה אל חברון. שם הביאו את הראש אל דוד ואמרו: הנה ראשו של איש בושת בן שאול, אויבך שרצה להרוג אותך. היום נתן אלוהים לאדוני המלך נקמה בשאול ובזרעו.
דוד לא גמל להם כפי שקיוו. הוא נשבע באלוהים שפדה אותו מכל צרה, והזכיר להם מה עשה לאיש שבישר לו על מות שאול וחשב שהוא נושא בשורה טובה: הוא אחז בו והרג אותו בצקלג, וזה היה שכרו. ואם כך, שאל, מה יעשה לאנשים רשעים שהרגו אדם צדיק בביתו ועל מיטתו? הוא יבקש את דמו מידיהם ויסלק אותם מן הארץ. דוד ציווה על אנשיו להרוג אותם, קצצו את ידיהם ואת רגליהם ותלו אותם ליד הבריכה בחברון. את ראשו של איש בושת קברו בקבר אבנר בחברון. בפעם השנייה הבהיר דוד שאינו רוצה לקבל את המלוכה בדרך של רצח יורשי שאול.
פרק ה' - דוד נמשח למלך על כל ישראל, כובש את ירושלים ומכה את הפלשתים
כל שבטי ישראל באו אל דוד לחברון ואמרו לו: אנחנו מבשרך ומדמך. גם בימים ששאול היה מלך, אתה הוא שהוצאת את ישראל למלחמה והשבת אותו הביתה, ואלוהים אמר לך שאתה תרעה את עמו ותהיה המנהיג על ישראל. כל זקני ישראל באו אל המלך, דוד כרת עמם ברית בחברון לפני אלוהים, והם משחו אותו למלך על ישראל. דוד היה בן שלושים כשהחל למלוך, ומלך ארבעים שנה: שבע שנים וחצי בחברון על יהודה בלבד, ושלושים ושלוש שנים בירושלים על כל ישראל ויהודה.
המלך ואנשיו יצאו אל ירושלים, שהייתה עדיין בידי היבוסים, יושבי הארץ הקדומים. היבוסים לעגו לו שלא ייכנס לעירם, שאפילו העיוורים והפיסחים שבה יעמדו בפניו. דוד כבש את מצודת ציון, היא עיר דוד, ומאותו יום דבק בעיר הביטוי שעיוור ופיסח לא יבואו אל הבית, זכר לחרפה שחירפו אותו היבוסים. דוד התיישב במצודה, קרא לה עיר דוד ובנה אותה סביב, מן המילוא, הסוללה שבקצה העיר, ופנימה. הוא הלך...
לקריאת הסיכום המלא הורד/י את הסיכום באמצעות הטופס לעיל^
