סיכום ספר מלכים א
תוכן עניינים
פרק א' - אדוניהו מנסה לתפוס את המלוכה ושלמה נמשח למלך 2
פרק ב' - צוואת דוד ומותו, ושלמה מחסל את אדוניהו, יואב ושמעי 3
פרק ג' - שלמה מבקש חוכמה בגבעון ושופט בין שתי האמהות 5
פרק ד' - שרי שלמה ושנים עשר הניצבים 6
פרק ה' - גדולת שלמה וחוכמתו, והברית עם חירם מלך צור לבניית בית המקדש 6
פרק ו' - בניית בית המקדש 8
פרק ז' - ארמון שלמה, עמודי הנחושת, הים והכלים שעשה חירם האומן 8
פרק ח' - ארון הברית מובא אל המקדש ושלמה מתפלל וחונך את הבית 9
פרק ט' - אלוהים נגלה לשלמה בשנית, מפעלי הבנייה והברית עם חירם 11
פרק י' - מלכת שבא מבקרת בירושלים ועושרו של שלמה 12
פרק י"א - שלמה סוטה אחרי נשיו הנוכריות, ואלוהים גוזר לקרוע את הממלכה 13
פרק י"ב - הממלכה נקרעת: רחבעם מאבד את עשרת השבטים וירבעם מעמיד עגלי זהב 14
פרק י"ג - איש האלוהים מיהודה מתנבא על המזבח בבית אל, ומת בדרך הביתה 15
פרק י"ד - אחיה גוזר את דין בית ירבעם, ושישק מלך מצרים עולה על ירושלים בימי רחבעם 16
פרק ט"ו - אבים ואסא מלכי יהודה, ונדב ובעשא מלכי ישראל 17
פרק ט"ז - נפילת בית בעשא, מלכות זמרי ועמרי, ואחאב נושא את איזבל 18
פרק י"ז - אליהו גוזר בצורת, ניזון בנחל כרית ומחיה את בן האלמנה בצרפת 19
פרק י"ח - אליהו מתמודד עם נביאי הבעל בהר הכרמל, והגשם שב 20
פרק י"ט - אליהו בורח אל הר חורב, הקול הדק, ואלישע נבחר ליורשו 22
פרק כ' - בן הדד צר על שומרון, ישראל מנצחים פעמיים, ואחאב משחרר את המלך הארמי 23
פרק כ"א - כרם נבות: איזבל מביאה למותו של נבות ואליהו גוזר את דין בית אחאב 24
פרק כ"ב - מיכיהו מתנבא על תבוסה ברמות גלעד, ואחאב נופל בקרב 25
פרק א' - אדוניהו מנסה לתפוס את המלוכה ושלמה נמשח למלך
דוד המלך הזקין מאוד. גופו כבר לא התחמם, גם כשכיסו אותו בשמיכות, ומשרתיו הציעו לחפש לו נערה צעירה שתטפל בו ותשכב לצדו כדי לחמם אותו. הם חיפשו בכל רחבי ישראל ומצאו את אבישג משונם, נערה יפה מאוד, והיא שירתה את המלך וישנה בחיקו, אבל הוא לא שכב איתה. המלך שכב בחדרו, רחוק מכל מה שהתרחש בארמון, ובחלל שנפער סביבו החליט בנו אדוניהו, בנה של חגית, לקחת לעצמו את המלוכה. אדוניהו היה הבן הבכור שנותר בחיים אחרי מות אבשלום, גבר יפה תואר שאביו מעולם לא גער בו ולא הציב לו גבולות. הוא רכש לעצמו מרכבות ופרשים וחמישים רצים שירוצו לפניו כמנהג המלכים, ומשך לצדו שני אנשים חזקים מאוד: יואב, מפקד הצבא של דוד זה עשרות שנים, ואביתר הכוהן. לעומת זאת צדוק הכוהן, בניהו בן יהוידע מפקד שומרי הראש, נתן הנביא והגיבורים הקרובים לדוד לא הצטרפו אליו. אדוניהו ערך זבח גדול ליד עין רוגל, מחוץ לירושלים, והזמין את כל אחיו בני המלך ואת אנשי יהודה שבשירות המלך, אבל את נתן, את בניהו ואת הגיבורים לא הזמין, וגם לא את אחיו שלמה. ההשמטה הזאת אמרה הכול: המשתה היה טקס הכתרה, ושלמה היה האדם שהמלוכה נלקחה ממנו.
נתן הנביא הבין מה קורה ופנה אל בת שבע, אמו של שלמה. הוא אמר לה שאדוניהו כבר מולך בפועל ודוד אינו יודע על כך דבר, ושאם לא תפעל עכשיו היא ובנה בסכנת חיים, כי מלך חדש אינו משאיר בחיים את היורש המתחרה. הוא נתן לה תסריט מדויק: שתיכנס אל המלך ותזכיר לו שהוא נשבע לה שבנה שלמה ימלוך אחריו ויישב על כסאו, ותשאל אותו למה אם כן אדוניהו מולך. בעודה מדברת, הבטיח, הוא עצמו ייכנס אחריה ויאשר את דבריה. בת שבע נכנסה אל חדר המלך, שבו שירתה אבישג את דוד הזקן, השתחוותה ואמרה בדיוק את הדברים האלה. היא הוסיפה שאדוניהו ערך זבח גדול והזמין את כל בני המלך, את אביתר ואת יואב, אבל לא את שלמה, ושעיני כל ישראל נשואות אל המלך לדעת מי יישב על כסאו. אם לא יחליט, אמרה, ביום שימות ייחשבו היא ובנה לפושעים, והגורל שלהם ברור. עוד לפני שסיימה הודיעו למלך שנתן הנביא הגיע. נתן השתחווה ושאל את המלך אם אמר שאדוניהו ימלוך אחריו, כי אדוניהו ירד היום לזבוח, הזמין את בני המלך ואת שרי הצבא ואת אביתר, והם אוכלים ושותים לפניו וקוראים יחי המלך אדוניהו. אותו ואת צדוק ואת בניהו ואת שלמה לא הזמין. אם זה נעשה על דעת המלך, שאל, למה לא הודיע לעבדיו מי יישב על כסאו.
דוד קרא לבת שבע לחזור, ונשבע לה בשם אלוהים שהציל אותו מכל צרה שאת מה שהבטיח לה, ששלמה ימלוך אחריו ויישב על כסאו במקומו, הוא מקיים היום הזה. בת שבע השתחוותה ובירכה אותו שיחיה לעולם. אז קרא המלך לצדוק, לנתן ולבניהו ונתן להם הוראות מפורטות: לקחת איתם את אנשי המלך, להרכיב את שלמה על הפרדה הפרטית של המלך, רכיבה שרק המלך רכב עליה, ולהוריד אותו אל מעיין הגיחון שלמרגלות העיר. שם ימשחו אותו צדוק ונתן למלך על ישראל, יתקעו בשופר ויקראו יחי המלך שלמה, ואחר כך יעלו אחריו אל העיר, והוא יישב על כסא דוד וימלוך במקומו, כי אותו מינה דוד למנהיג על ישראל ועל יהודה. בניהו ענה אמן, ובירך שאלוהים יהיה עם שלמה כפי שהיה עם דוד ויגדיל את כסאו אפילו יותר. ההוראות בוצעו כלשונן. צדוק לקח את קרן השמן מן האוהל שבו עמד ארון הברית ומשח את שלמה, שפך שמן על ראשו לסימן שאלוהים בחר בו למלוכה, תקעו בשופר, וכל העם קרא יחי המלך שלמה. ההמון עלה אחריו אל העיר בחלילים ובשמחה כזאת שהאדמה רעדה מן הקולות.
הרעש הגיע עד למשתה של אדוניהו, שבדיוק סיים. יואב שמע את קול השופר ושאל מה פשר ההמולה בעיר, ובאותו רגע הגיע יונתן בן אביתר הכוהן. אדוניהו קיבל אותו בחיוך: אתה איש ראוי, ודאי הבאת בשורה טובה. אבל יונתן סיפר את ההפך הגמור. דוד המליך את שלמה. הוא שלח איתו את צדוק, את נתן, את בניהו ואת שומרי הראש, הרכיבו אותו על פרדת המלך ומשחו אותו בגיחון, וכל העיר עלתה משם בתרועה. שלמה כבר יושב על כסא המלוכה, אנשי המלך באו לברך את דוד, ודוד עצמו, שוכב במיטתו, השתחווה ובירך את אלוהים שנתן לו לראות בעיניו את יורשו יושב על כסאו. המוזמנים של אדוניהו נחרדו, קמו והתפזרו איש איש לדרכו. אדוניהו עצמו, מפוחד ממה ששלמה יעשה לו, רץ אל המזבח ואחז בקרנותיו, הבליטות שבארבע פינותיו. מי שאחז בקרנות המזבח ביקש מחסה ואמר בכך שהוא מפקיד את חייו בידי אלוהים, ולהרוג אדם במקום כזה נחשב למעשה נורא. הודיעו לשלמה שאחיו אוחז במזבח ודורש שהמלך יישבע לו שלא ימית אותו בחרב. שלמה לא נשבע, אבל הציב תנאי: אם אדוניהו יתנהג כאדם הגון, לא תיפול שערה מראשו, ואם תימצא בו רעה, ימות. הוא שלח להוריד אותו מן המזבח, ואדוניהו בא והשתחווה למלך החדש. לך הביתה, אמר לו שלמה.
פרק ב' - צוואת דוד ומותו, ושלמה מחסל את אדוניהו, יואב ושמעי
כשקרבו ימיו למות, ציווה דוד על שלמה את צוואתו. ראשית, אמר לו, היה חזק והתנהג כגבר. שמור את מה שאלוהים דורש, לך בדרכיו וקיים את מצוותיו כפי שכתוב בתורת משה, ואז תצליח בכל מה שתעשה, ואלוהים יקיים את ההבטחה שהבטיח לי: שאם בניי ישמרו על דרכם וילכו לפניו בכל לבם, לא ייכרת מהם לעולם מי שיישב על כסא ישראל. אחר כך עבר דוד לחשבונות פתוחים שהוא עצמו לא סגר. יואב בן צרויה הרג בשלום את שני מפקדי הצבא אבנר בן נר ועמשא בן יתר, שפך דם של אנשים שלא נלחמו בו באותה שעה, ודוד נשא את הדם הזה כל חייו. נהג בו בחוכמה, אמר לשלמה, ואל תיתן לו למות מוות שלֵו בזקנתו. לבני ברזילי מגלעד, שקיבלו את דוד כשברח מאבשלום, שישלם בטובה וישב אותם לשולחנו. ושמעי בן גרא מבנימין, שקילל את דוד קללה קשה ביום שברח למחניים ואחר כך ירד לקבל אותו בירדן, ודוד נשבע לו אז שלא ימית אותו בחרב: אתה איש חכם, אמר דוד, אל תניח לו להתחמק מעונש, ותדע מה לעשות לו: זקן ככל שיהיה, שימות מוות אלים. דוד מת ונקבר בעיר דוד, לאחר ארבעים שנות מלוכה, שבע בחברון ושלושים ושלוש בירושלים. שלמה ישב על כסא אביו, ומלכותו התבססה היטב.
הראשון שנפל היה אדוניהו, ובאשמתו שלו. הוא בא אל בת שבע, הרגיע אותה שבא בשלום, ואמר לה: את יודעת שהמלוכה הייתה שלי וכל ישראל ראו בי את המלך הבא, אבל היא התגלגלה אל אחי, כי מאלוהים הייתה לו. עכשיו הוא מבקש ממנה בקשה אחת: שתדבר אל שלמה, שלא ישיב את פניה, שייתן לו את אבישג משונם לאישה. בת שבע הסכימה, אולי בלי להבין את משמעות הבקשה. היא באה אל שלמה, והמלך קם לקראתה, השתחווה לה, הציב לה כסא לימינו והושיב אותה בכבוד של אם המלך. בקשה אחת קטנה יש לי, אמרה, ושלמה הבטיח שלא ישיב את פניה. אבל כששמע מה הבקשה, הגיב בזעם. אבישג הייתה האישה האחרונה שישנה במיטת המלך דוד, ובימים ההם מי שלקח לעצמו אישה של המלך הקודם תבע לעצמו את מקומו, כפי שעשה אבשלום בזמנו. למה את מבקשת את אבישג לאדוניהו, אמר לאמו, תבקשי לו גם את המלוכה. הוא הרי אחי הגדול ממני, ואיתו אביתר הכוהן ויואב בן צרויה. שלמה נשבע שאדוניהו דיבר את הדברים האלה במחיר חייו, ושעוד היום הוא יומת, כי אלוהים הוא שהושיב אותו על כסא דוד ועשה לו בית כפי שהבטיח. בניהו בן יהוידע נשלח להרוג את אדוניהו, והרג אותו.
אחר כך הגיע תורם של שני התומכים. לאביתר הכוהן אמר שלמה שהוא בן מוות, אבל לא ימית אותו, כי נשא את ארון אלוהים לפני דוד ועבר איתו את כל סבלו. הוא שלח אותו אל שדותיו בענתות וגירש אותו מן הכהונה, וכך התקיים מה שנגזר שנים רבות קודם על בית עלי בשילה, המשפחה שאביתר היה האחרון בשושלתה, שהכהונה תילקח ממנה. כשהגיעה השמועה ליואב, הוא ידע שהוא הבא בתור: הוא נטה אחרי אדוניהו, אף שבמרד אבשלום נשאר נאמן לדוד. יואב נס אל אוהל אלוהים ואחז בקרנות המזבח, כפי שעשה אדוניהו. שלמה שלח את בניהו להרוג אותו גם שם. בניהו בא ואמר ליואב בשם המלך לצאת, ויואב ענה: לא, פה אמות. בניהו חזר אל המלך ודיווח מה ענה יואב, ושלמה אמר לו לעשות כדברו, להרוג אותו במקומו ולקבור אותו. כך, אמר, יוסר ממני ומבית אבי דם החינם ששפך יואב, כשהרג בחרב שני אנשים צדיקים וטובים ממנו, את אבנר מפקד צבא ישראל ואת עמשא מפקד צבא יהודה, בלי שדוד אבי ידע על כך. דמם ישוב על ראש יואב ועל זרעו לעולם, ולדוד ולזרעו ולכסאו יהיה שלום לעולם. בניהו הרג את יואב, והוא נקבר בביתו שבמדבר. שלמה מינה את בניהו למפקד הצבא במקומו, ואת צדוק לכוהן במקום אביתר.
עם שמעי נהג שלמה בדרך אחרת. הוא קרא לו וציווה עליו לבנות לעצמו בית בירושלים ולא לצאת ממנה לשום מקום. ביום שתעבור את נחל קדרון, אמר לו, תדע שתמות, והאחריות למותך תהיה עליך בלבד. שמעי הסכים ואמר שיעשה כדבר המלך, וישב בירושלים שנים. אחרי שלוש שנים ברחו שניים מעבדיו אל אכיש מלך גת, בארץ הפלשתים, והודיעו לו היכן הם. שמעי חבש את חמורו, הלך לגת והשיב את עבדיו. כשהודיעו לשלמה ששמעי יצא מירושלים לגת וחזר, הוא קרא לו ושאל: הלוא השבעתי אותך בשם אלוהים והזהרתי אותך שביום שתצא לאן שהוא תמות, ואתה אמרת שהדבר טוב ושמעת. למה לא שמרת על השבועה ועל הפקודה שלי. ואז אמר את הסיבה האמיתית: אתה יודע בלבך את כל הרע שעשית לדוד אבי, ועכשיו אלוהים משיב לך את הרעה הזאת. בניהו נשלח, והרג אותו. כך נסגרו החשבונות, והממלכה התבססה ביד שלמה.
פרק ג' - שלמה מבקש חוכמה בגבעון ושופט בין שתי האמהות
שלמה כרת ברית עם פרעה מלך מצרים ונשא את בתו לאישה, מהלך מדיני שהציב את ישראל כממלכה שווה למצרים הגדולה. הוא הביא אותה לגור בעיר דוד עד שיסיים לבנות את ארמונו, את בית אלוהים ואת חומת ירושלים. בימים ההם עדיין לא היה מקדש, ולכן העם הקריב את זבחיו בבמות, מקומות פולחן פזורים על גבעות ובערים, ושלמה, שאהב את אלוהים והלך בדרך דוד אביו, עשה כמותם. הבמה החשובה מכולן הייתה בגבעון, ושלמה הלך לשם והעלה על המזבח אלף קורבנות.
בגבעון נגלה אליו אלוהים בחלום הלילה ואמר לו לבקש מה שירצה, ויינתן לו. שלמה פתח בתודה על החסד הגדול שאלוהים עשה עם דוד אביו, שהלך לפניו באמת ובלב ישר, ושנתן לו בן היושב על כסאו. ואז הודה במה שהעיק עליו: אלוהים המליך אותו תחת אביו, והוא עצמו צעיר ובלתי מנוסה, אינו יודע איך לנהל דברים, והעם שהופקד בידיו רב מספור. הוא ביקש דבר אחד: לב שיודע להקשיב, כדי לשפוט את העם ולהבדיל בין טוב לרע, כי מי מסוגל לשפוט עם כבד כזה. הבקשה הייתה טובה בעיני אלוהים, שאמר לו: מפני שביקשת את זה ולא ביקשת לעצמך חיים ארוכים, לא עושר ולא את מות אויביך, אלא תבונה לשפוט, אני נותן לך לב חכם ונבון שלא היה כמוהו לפניך ולא יקום כמוהו אחריך. ונוסף על זה אתן לך גם מה שלא ביקשת, עושר וכבוד שאין כמותם בין המלכים כל ימיך. ואם תלך בדרכי ותשמור את מצוותי כפי שעשה דוד אביך, אאריך גם את ימיך. שלמה התעורר והבין שזה היה חלום. הוא עלה לירושלים, עמד לפני ארון הברית, הקריב קורבנות וערך משתה לכל אנשיו.
החוכמה הזאת נבחנה במהרה. שתי זונות באו אל המלך לדין. האחת סיפרה שהיא והאישה השנייה גרות באותו בית, ושילדה בן, ושלושה ימים אחריה ילדה גם השנייה, בלי שאיש זר היה איתן בבית. בלילה מת בנה של השנייה, כי שכבה עליו בשנתה. היא קמה באמצע הלילה, לקחה את התינוק החי מצד אמו הישנה, השכיבה אותו בחיקה, ואת בנה המת השכיבה בחיק האישה הראשונה. בבוקר קמה הראשונה להיניק את בנה ומצאה תינוק מת, אבל כשהתבוננה בו לאור היום ראתה שאינו הבן שילדה. השנייה הכחישה הכול: הבן החי שלי, אמרה, והמת שלך. וכך התווכחו לפני המלך, מילה כנגד מילה, בלי עדים ובלי הוכחות. שלמה חזר על טענותיהן ואמר להביא לו חרב. כשהובאה החרב הורה לחתוך את התינוק החי לשניים ולתת חצי לכל אחת. האישה שהתינוק היה באמת שלה לא יכלה לשאת את זה. היא התחננה אל המלך שייתן את התינוק לאישה האחרת, ובלבד שלא יהרגו אותו. השנייה אמרה: הוא לא יהיה לא שלי ולא שלך, חתכו. אז פסק המלך: תנו לה את התינוק החי ואל תהרגו אותו, היא אמו. כל ישראל שמעו על המשפט הזה...
לקריאת הסיכום המלא הורד/י את הסיכום באמצעות הטופס לעיל^
