מקורות אי השוויון בהכנסות בישראל: תהליכים ומדיניות
קורנפלד ודניאלי, 2013
הקדמה
אי שוויון בהכנסות הוא אחת הבעיות החמורות בכלכלה הישראלית, ורמתו גבוהה בהרבה מהמקובל במדינות מפותחות. המצב נמשך למעלה מעשור, והמגמה אינה של צמצום אלא של גידול איטי. המונח הכללי מאפשר השוואות בין מדינות ובין תקופות, אך מטשטש את הפרטים המרכיבים אותו: פערים בין נשים לגברים, בין יהודים לערבים, בהכנסה מעבודה או ממקורות אחרים, וגובה המיסוי והקצבאות. פירוק אי השוויון לרכיביו, על בסיס סקרי ההכנסות של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה לשנים 1987-2011 ונתוני OECD, חושף שינויים רבים במגמות.
אי שוויון בהשוואה בינלאומית
תמונת המצב לשנת 2010 ממקמת את ישראל בתחתית דירוג המדינות המפותחות ברמת אי השוויון בהכנסה הפנויה לנפש סטנדרטית. ההכנסה הפנויה מוגדרת כהכנסה משכר, מעבודה עצמאית ומהון, בתוספת פנסיות והעברות ציבוריות ופרטיות ובניכוי מס הכנסה וביטוח לאומי, והיא נזקפת לכלל בני משק הבית ומתוקננת לפי מספר הנפשות. מדד ג'יני נע בין אפס, שוויון מוחלט, לבין 100%, ריכוז כל השכר בידי אדם אחד. גם ביחס העשירונים 90/10 מצויה ישראל בחברתן של צ'ילה, מקסיקו וטורקיה, וכך גם בפערי השכר לעובד במשרה מלאה, שבהם יחס העשירונים גבוה ב-52% מן הממוצע.
לפני התערבות המדינה התמונה שונה: אי השוויון בהכנסת השוק נמצא מעל הממוצע אך אינו חריג. פירוק יחס העשירונים בשכר מלמד שהמרחק בין השכר החציוני לשכר בעשירון התחתון קרוב לממוצע, וכל החריגה מתרכזת בריחוקו של השכר בעשירון העליון מן החציון. בתחילת שנות השמונים היה אי השוויון בישראל 2.5% בלבד מעל הממוצע, ומאז חלה התרחבות מתמדת. תרומתן של האוכלוסייה...
לקריאת הסיכום המלא הורד/י את הסיכום באמצעות הטופס לעיל^
