מצרים 1952-1989
Yapp, 2014
מהפכת 1952 במצריים היתה הראשונה בארצות דוברות הערבית שבמזרח הקרוב וייחודה הוא בשתי תכונות:
1. החלפת האליטה הישנה בעלי האדמות ששלטה מהמאה ה-19 בשכבה שלטת חדשה - נשי צבא ובהמשך גם עובדי מדינה.
2. השתלטות המדינה על הכוח הפוליטי, כלכלי וחברתי.
את המהפכה בצעה קבוצת קצינים שהתארגנו בשנת 1949 ב"ארגון הקצינים החופשיים". לאחר ההפיכה הקימו את "מועצת פיקוד המהפכה" ובה 17 חברים. בראש המועצה הועמד קצין בכיר, הגנרל מוחמד נגיב כהבכיר המייצג, ובמרכזה עמדו 13 קצינים שבראשם ג'מאל עבד – אלנאצר. לחברי החוג הפנימי היה הרבה מן המשותף:
1. גילם היה בין 28 – 35.
2. כולם היו קצינים בינויים (רב-סרן עד אלוף משנה).
3. כמעט כולם היו בניהם של בעלי קרקעות קטנים או עובדי מדינה זוטרים.
4. רבים מהם היו מעורבים בפוליטיקה בתנועה חוץ פרלמנטרית, כמו ה"האחים המוסלמים" ו"מצריים הצעירה".
• בשנת 1952 שירתו בצבא כ-4,000 קצינים, מתוכן 500 סולקו בטיהורים (תומכי המלוכה), 2,300 נשארו בצבא ו1,200 נכנסו לשירות המדינה במנהל וכלכלה.
כל הנשיאים, ראשי הממשלה, שרי הביטחון והפנים (חוץ מאחד) היו אנשי צבא (רק לאחר 1973 עלה מספר השרים האזרחים על השרים האזרחיים).
קצת על ג'מאל עבד אל-נאצר
עד יום מותו ספטמבר 1970 הנהיג את "הקצינים החופשיים". בנו של פקיד דואר, אמו מתה והמעברים הרבים שלו בין קהיר לאלכסנדריה עם נדידת משפחתו הקשו על חינוכו. באמצע שנות ה-30 החל ללמוד משפטים והצטרף למפלגת מצריים הצעירה אבל ב1937 החל ללמוד באקדמיה הצבאית ומשם המשיך לצבא. השתתף במלחמת העצמאות ואף נפצע, וב1949 סייע להקים את "ארגון הקצינים החופשיים", ועד במהרה היה מנהיגה.
ביולי 1952 כשהתרחשה ההפיכה, היה זוטר מידי כדי לנהל את השלטון ולכן נג'יב נבחר ליו"ר "מועצת פיקוד המהפכה". ראשות הממשלה נמסרה לעלי מאהר, מדינאי וותיק קרוב לממלכה, והנהגת המדינה הופקדה לכאורה במועצת שרים שפעלה לכאורה בשם בנו של המלך פארוק. אולם בתוך שנתיים נעלמו כל אלה ועבד אל-נאצר שלט במצריים כולה.
למרות שנג'יב היה יותר אהוד ומקובל בקרב העם, עבד אל-נאצר הצליח לגייס יותר תמיכה בקרב "הקצינים החופשיים" וכך הדיח אותו. אכן הצבא היה בסיס כוחו של נאצר עד 1967.
הטיהור של עבד אל-נאצר
בספטמבר 1952 הודחו כמעט כל הקצינים הבכירים. לאחר מכן החל בצבא מאבק בין כמה סיעות מהפכניות ובהן "האחים המוסלמים", השמאל הקיצוני והלאומיים השמרניים. כבר ביוני 1952 מינה עבד אל-נאצר את עמיתו ומקורבו, עבד אל-חכים עאמר לרמטכ"ל ובעזרתו נחלו הצלחה. עאמר היה הגורם ה-2 החזק במצריים, וכשקרא תיגר על נאצר ב1967 זה היה האיום החמור ביותר על כיסאו בכל חייו. עאמר השתדל להרחיק את הצבא מן הפוליטיקה, ולכן דאג להגדיל את תקציב הביטחון באופן תמידי (מ-4% מהתל"ג ב1950 ל12% מהתל"ג ב1965). כשהצבא החל לצבור יותר כוח הוקמו מספר שירותי ביטחון פנים שהגבילו את הצבא ובחנו זה את זה.
ב-1954 התגבר המשטר על האיום החשוב האחרון – האחים המוסלמים. בינואר ארגנו הפגנות סטודנטים, אבל מנהיגי התנועה הושמו במעצר והתנועה הוצאה מחו לחוק אבל היא המשיכה להתקיים במחתרת. ה1965 – 1966 נעשה עוד טיהור, ובמהלכו הוציאו להורג את האינטלקטואל הבולט שבהם, סייד קוטוב.
ב-1954 טוהרו גם גורמים מסוכנים פחות כמו העיתונות, המועצות המחוזיות והמקומיות. המתנגדים נשפטו בבתי – דין מהפכניים מיוחדים של שלושה שופטים, כולם הקצינים החופשיים.
עד 1955 לא נותרו במצריים כולה מתנגדים ל"קצינים החופשיים".
המשטר החדש
1. במקום המוסדות שפירק, המשטר הקים מוסדות משלו בעלי 3 יסודות :מערכת ממשל נשיאותית - היסוד החזק ביותר של החוקה החדשה היה כוחו של הנשיא. לעבד אל-נאצר הוענקו סמכויות רבות מאוד בתחומי חקיקה וביצוע. קבע את המדיניות וביכולתו היתה למנו ולפטר שרים.
2. פרלמנט – מדובר בחוקה על פרלמנט של בית אחד, ונערכו אליו בחירות ב1957 אבל בפועל לא היה לו כוח.
3. מפלגת המונים פוליטית – שלוש פעמים ניסה המשטר להקים מפלגה פוליטית חדשה. בפברואר 1953 הוקם "ארגון השחרור" ונאצר, מזכירה הכללי. מטרתה היתה לגייס את תמיכת הרחוב במדיניות השלטון. בשנת 1956 נוסד במקומו "האיחוד הלאומי" שתפקידו העיקרי היה לבחור מועמדים לבחירות בפרלמנט החדש. ב1962 המשטר עשה את הניסיון השאפתני ביותר להקים מפלגת במונים – "האיחוד הסוציאליסטי הערבי".
הארגון הסוציאליסטי הערבי
הארגון נועד על מנת לתעל את כוחם של ההמונים ולבחור אנשים לאספה הלאומית החדשה. לכאורה נראת כאילו נבנתה מלמטה למעלה. בכפרים, בתי ספר, ברובעי הערים ובבתי חרושת הורמו למעלה מ-7,000 סניפים. כל ענייניה נוהלו ע"י בידי הוועד העליון והמזכירות הכללית. המזכירות התחלקה לענפים ובראש כל ענף עמד איש מטעם הממשלה במעמד של שר. בפועל הם שימשו לפינוק וג'ובים עבור אנשי שלומם של מנהיגיהם. על הסניפים הכפריים השתלטו נכבדים מקומיים וזוטרים ויש האומרים במטרה להבטיח את תמיכתם כנגד המתנגדים למשטר בערים. "האיחוד הסוציאליסטי הערבי לא היה באמת מפלגה, אלא בעיקר מרכזי כוח של השלטון, אבל היה עוד תפקיד חשוב – בין 1965 – 1967 היה כוח מאזן אל מול הצבא שיכל להביא יורש לשלטון. החוקה של 16 בינואר 1956 מסרה באופן רשמי את סמכויות "מועצת פיקוד המהפכה" לידי ממשלה אזרחית נשיאותית וקציני צבא שתפקדו כשרים נאלצו לפרוש.
גיוס אהדה למשטר וחוק הקרקעות
השלטון אף הרחיב את בסיס תמיכתו...
לקריאת הסיכום המלא הורד/י את הסיכום באמצעות הטופס לעיל^
