הקימונו: בניית זהות מגדרית ביפן המודרנית
גולדשטיין-גדעוני, 1999
ביפן המודרנית הלבוש היומיומי מערבי (yofuku), והלבוש היפני (wafuku) כמעט יצא מכלל שימוש. קימונו נלבש בחתונות, בלוויות ובטקס ההגעה לבגרות (seijin shiki) בגיל עשרים, ושם לובשות אותו נשים בעוד הגברים מופיעים בחליפה מערבית שאינה דורשת השקעה. הבחנה מגדרית זו היא חלק מבניית זהויות תרבותיות נפרדות מאז נעשתה יפן מדינה מודרנית. הדיון נשען על תצפית משתתפת: עבודה כמלבישה במכון יופי של אולם חתונות בין 1989 ל-1991, ושיעורים וריאיונות בבתי ספר לקימונו. המסגרת המושגית היא ההבחנה בין 'מודלים של' ל'מודלים עבור': הנשים נעשו 'מודלים של' יפניות, והגברים 'מודלים עבור' רציונליות. הייצוג הנשי אינו מיני אלא דגם של מסורת ושל שמירת הבית (ie), כמובנה של 'רעיה טובה, אם פקחית' (ryosai kenbo).
המצאתו של הקימונו המודרני
משמעות המילה קימונו היא 'משהו ללבוש', וביפן הפרה-מודרנית כללה ביגוד יומיומי וחגיגי כאחד; ביפן המודרנית נותר דגם אחד, שמוצאו בלבוש החגיגי של המעמדות הגבוהים והוגדר מן המאה התשע עשרה כלבוש מקומי המנוגד לזר. הצמצום לא היה תמים: הממשל והשכבות השולטות התעלמו במכוון מקימונו העבודה של כפריים ושללו את הלגיטימציה שלו, כדרכן של תקופות העמוסות במסורות מומצאות. הלבוש המערבי מזמן תזוזה ופעולה והקימונו מזמן שלווה, וכדברי מומחית לקימונו הבגד נעשה חלק מעורה של הלובשת, התגלמות יפניות שלא-יפני אינו יכול להבינה. ככזה הוא מרכזי בספרות הייחודיות היפנית (Nihonjinron), ויזמים מנצלים את ה'כמיהה' (akogare) הטבעית כביכול של כל אישה יפנית לעטוף עצמה בו.
ה'מערבי' וה'יפני' בהבחנות מגדריות
התערבות ממשל מייג'י בהופעת האזרחים נגעה בעיקר ללבוש הפורמלי, ותקנה משנת 1872 החליפה את לבושם היפני של אצילי...
לקריאת הסיכום המלא הורד/י את הסיכום באמצעות הטופס לעיל^
