המשמעות של סכסוכים בין-הוריים על ילדים: רציונל לתכניות ממוקדות-זוגות בטיפול משפחתי

המשמעות של סכסוכים בין-הוריים על ילדים: רציונל לתכניות ממוקדות-זוגות בטיפול משפחתי
Zemp et al., 2016

תקציר
סקירה זו מסכמת את המחקר ותיאוריה על ההשפעה של קונפליקט בין-הורי על רווחתו של הילד. נגזר מתוך סקירה זו, כי המוקד העיקרי של תכניות משפחה רבות על הורות נראה לא משכנע. גישות עכשוויות מקבלות יותר ויותר את החשיבות של התייחסות ליחסים בין-הוריים להפחתת ו / או למניעת בעיות התנהגות אצל ילדים. עם זאת, מחקרים הבוחנים את השפעת שיפור היחסים בין ההורים עדיין נמצאים בחיתוליהם. עם זאת, שורה זו של מחקרים מעלה כי התערבות ממוקדת זוג בלבד או כנלוות לתכניות ההורות עשויות להיות אמצעי רב עוצמה להגדלת הסתגלותו של הילד. נדון בפוטנציאל של התערבויות ממוקדות זוגיות, שתומכות בהסתגלות ילדים ובהשלכות המעשיות של גישות אלו. כיוונים עתידיים מוצעים כצורך דחוף לקידום תחום מתפתח זה בפסיכולוגיה המשפחתית.
הרעיון שהיחסים בין ההורים הם מרכזיים לרווחתם של הילדים היה אבן הפינה של הספרות בפסיכולוגיה משפחתית במהלך העשורים האחרונים. קונפליקט בין-הורי, ולא מדד עולמי של מצוקה בחיי הנישואין, התגלה כמנבא העיקרי להסתגלות של ילדים. מחקרים רבים תומכים בדאגה לכך שילדים החשופים לקונפליקטים בין הוריים הרסניים עלולים לפתח בעיות הסתגלות. קונפליקטים הם הרסניים לילדים כאשר ההורים אינם מנסים לפתור אותם, כאשר הם כוללים עוינות מילולית או לא מילולית, התגוננות, נסיגה, סימני איום על שלמות המשפחה, או צורות של תוקפנות פיזית. ילדים מגיבים רגשית, התנהגותית ופיזיולוגית לסכסוכים בין-אישיים הרסניים ותגובות מידיות אלה קשורות להתאמה ההתפתחותית שלהם עם גודל השפעה קטן עד בינוני (r = .14 עד r = .31 עבור השפעה שלילית, r = .14 עד r =. 24 עבור תגובות התנהגותיות, r = .11 עד r = .14 לתגובות פיזיולוגיות). להלן נבחן חמישה מקורות לכך שסכסוך בין-הורי הרסני הוא סוג של לחץ, הראוי להתחשבות מיוחדת בהקשר של התפתחות הילדים.
1. סכסוך בין-הורי הוא גורם סיכון משפחתי גדול יותר מאשר גירושין. גירושין נתפס באופן מסורתי כמנבא העיקרי של גורמים הקשורים ליחסים בין-הוריים המנבאים הסתגלות של ילדים, אך עלייה במחקרים המשפחתיים האחרונים מספקת לנו הבנה מורכבת יותר; סכסוכים בין-הוריים עשויים להיות משמעותיים יותר לרווחתו של הילד מאשר הפרידה בפועל של הנישואין. לפיכך, אינטראקציות הוריות שליליות, ולא ממדים מבניים (כלומר, משפחות שלמות לעומת גרושות), נצפות כהסבר העיקרי לקשר שנמצא בין פירוק בנישואין לבין בעיות בילדים. חוקרים אחרים הגיעו למסקנה כי גודל הסיכון של ילדים הקשור לעימות בין-הורי, הוא כמעט פי שניים מהסיכון שנגרם כתוצאה מהגירושין.
2. סכסוך בין - הורי הוא ככל הנראה גורם הסיכון המשפחתי השכיח ביותר. סכסוכים בין בני זוג גדלים פי 9 לאחר המעבר להורות, כאשר דיווחים על סכסוך גדלו ביותר מ -50% מהתקופה שלפני הלידה ועד לאחר הלידה. במחקר קודם מצאו כי הורים שואפים להגן על ילדים מפני מצוקה בין-הורית; הקונפליקטים היו בשכיחות כפולה כאשר ילדים היו לא נוכחים, מאשר שכשהיו נוכחים לסכסוך. אך למרבה ההפתעה, סכסוכים בנוכחות הילדים התבררו כבלתי מתפקדים במיוחד (יותר רגשיים והרסניים). על פי מחקר, הנושא השכיח ביותר של קונפליקט זוגי הוא ילדים. זה מדהים מכיוון שנושאים הקשורים לילדים נחווים עבורם כמלחיצים במיוחד עבור ילדים, וקשורים לסבירות גבוהה של האשמה עצמית.
3. לא ניתן להסתיר סכסוך בין-הורי. ילדים רגישים מאוד לעימות בין-הורי, אפילו לסימנים לא מילוליים של כעס. במחקר אחר נמצא כי הנסיגה הבין-הורית הייתה מנבא חזק ביותר של חוסר הסתגלות של ילדים מאשר עוינות גלויה. ילדים מבחינים באופן רגיש בין "רזולוציות מסרים מעורבות" (לא עקביות בתוכן וברגשות, למשל, התנצלות נזעמת) מסופי סכסוך חיוביים. ילדים נוטים יותר להתערב כאשר רמות גבוהות של רגשות שליליים באים לידי ביטוי, או במקרים של קונפליקטים לא פתורים ולא נפתרים.
4. ילדים אינם מתרגלים לקונפליקט בין-הורי. בעימות בין-הורי יש סיבה לדאגה מאחר שילדים אינם מתרגלים לסכסוכים כרוניים. להיפך, היפותזת הרגישות מייצגת את הממצאים, שהתגובות השליליות של הילדים גדלות בהדרגה על ידי חשיפה חוזרת ונשנית של סכסוכים. השפעה מצטברת על ילדים אושרה במעבדות הניסוי ובמחקר אורך. בטווח הקצר, השפעות רגשיות עשויות לייצג תגובות מסתגלות, שכן הן מאמצות את המשאבים הפסיכו-ביולוגיים של הילד כדי להוריד את סף תפיסת האיום ולהגביר את מאמצי ההתמודדות. עם זאת, לאורך זמן, הרגישות מובילה להפרעה בתפקוד הפסיכולוגי העלול להגביר את הסיכון לאי-הסתגלות של הילד.
5. קונפליקט בין-הורי עשוי להשפיע על ילדים בכל שלבי ההתפתחות. בספרות הנרחבת עולה כי ילדים בגילאים שונים מציגים סוג מסוים של תגובה שלילית לסכסוכים בין-הוריים, משלב הפעוטות ועד ההתבגרות. למרות שילדים בכל שלבי ההתפתחות עשויים להיות מושפעים לרעה, השפעות הגיל דווחו בתגובות ילדים לקונפליקטים. בעוד שילדים צעירים עשויים להביע את מצוקתם בצורה של החצנת בעיות (כגון תוקפנות, התנהגות לא תואמת), הפנמה של סימפטומים (למשל, דיכאון, דאגה) הופכת להיות שכיחה יותר מההתבגרות והלאה. מחקרים קודמים הראו כי ילדים צעירים יותר פגיעים יותר להערכות שליליות (למשל, גישות של האשמה עצמית, איום נתפס וכו') של סכסוכים בין-הוריים עקב היכולות הקוגניטיביות המוגבלות שלהם. עם זאת, לאחרונה מחקר חדש גילה כי הערכות ילדים של אשמה עצמית היו יציבות יחסית לאורך ההתפתחות (מגיל 10-19 שנים). בנוסף, עולה בקנה אחד עם הרעיון של רגישות, ילדים הצביעו על הערכות איום גבוהות יותר כאשר הסכסוך של ההורים התעצם, ללא קשר לגיל.

עם זאת, זה לא תלוי באם זוגות רבים, אלא על איך הם עושים את זה, כרלוונטי ביותר לילדים. תמיכות אמפיריות כי הסכסוך הוא לא בהכרח אירוע שלילי לילדים קיימות כיום בשפע. לדוגמה, תגובות המצוקה של הילדים מצטמצמות באופן משמעותי כאשר נפתרים קונפליקטים. למרבה הפלא, ילדים נהנים מכל התקדמות לקראת פתרון; כלומר, מצוקה מצטמצמת גם כאשר הקונפליקט לא נפתר במלואו, ביחס למידת הפתרון של הקונפליקט. ילדים אפילו נהנים לשמוע כי קונפליקטים בהחלטה שהתבצעה "מאחורי דלתות סגורות". התנהגויות זוגיות בקונפליקט מסווגות באמצעות תגובות של ילדים לאינטראקציות של מבוגרים. נמצאו ראיות להמשכיות מן הקונפליקט ההרסני ביותר ועד קונפליקטים קונסטרוקטיביים ביותר, מתוקפנות פיזית ועד תמיכה קיצונית וחיבה בין שני הצדדים. מחקר יומני עם 116 משפחות אישרו את הקטגוריות הללו; שלווה, תמיכה וחיבה היו קשורים עם רגשנות חיובית מוגברת בקרב ילדים לעומת איום,...

לקריאת הסיכום המלא הורד/י את הסיכום באמצעות הטופס לעיל^