המרחב האפור של ההתיישבות בשטחים: ניתוח גיאוגרפי-משפטי של המאחזים
צפדיה, 2016
מבוא: המאחזים כשאלה גיאוגרפית-משפטית
הסכמי אוסלו סימנו את הפסקת המדיניות הפורמלית של הקמת התנחלויות חדשות בשטחים הכבושים, ואף על פי כן הוקמו מאז עשרות "מאחזים בלתי מורשים" בגדה המערבית. המשגתם כאי-פורמליות וכ"מרחב אפור", המשגה שנוסחה למרחב עירוני ומיושמת כאן על מרחב של ספר וכיבוש, מציבה אותם כנקודת ציון ברצף המרחבי-משפטי של ההתנחלות ולא כחריג. המרחב האפור הוא תחום הביניים שבין המרחבים ה"מולבנים" של חוקיות ולגיטימיות לבין ה"מושחרים" של ענישה והרס: פעולות שאינן הולמות את הסדר המשפטי, אך מסיבות פוליטיות מתקיימות כמופע זמני לכאורה שעשוי להפוך לקבע. הטענה בת ארבעה חלקים: המאחזים מבטאים דחף אתנו-לאומי של שליטה טריטוריאלית; הטכנולוגיות החוקיות-טריטוריאליות שהוא נשען עליהן מייצרות, בדרך של השעיית החוק, מרחב אפור; "הלבנה זוחלת" היא אחת מהן; והמאחזים, כמו ההתנחלויות ה"חוקיות", הם מופע קבוע ולא זמני.
חוק, טריטוריה וקולוניאליזם
הקולוניאליזם מאיר את האופן שבו החוק נוצר ומתורגם מחדש לשם שליטה במרחב. בחברות מתיישבים יוצרת הקבוצה הדומיננטית "מבנה של אמונה משפטית", המצדיק אי-שוויון מרחבי וגזעי בשיח המתיימר לאובייקטיביות ומכשיר משטר קרקעות מפלה. התיישבות כזו עלולה לסתור את שלטון החוק, ואולם שלטון החוק עצמו מכונן לגיטימציה, מייצר מראית עין של "רציונליות קולוניאלית" ומייצב את השיטה, בייחוד כשמערכת המשפט נהנית מאמון ציבורי. כשההיגיון האתנו-לאומי מתנגש בחוק נכנסים לפעולה מערכי חירום המבוססים על השעייתו, בבירוקרטיה שאינה וובריאנית ומפעילה צווים ותקנות היוצרים חריגים לחוק, בעוד ההכרזה על החירום עצמה מעוגנת בחוק ומקנה לפעולות לגיטימציה. התמרון בין כיבוד החוק לבין השאיפה לשליטה...
לקריאת הסיכום המלא הורד/י את הסיכום באמצעות הטופס לעיל^
