הדימוי העצמי ואיכות החיים של בוגרים לקויי למידה
בנדוב ורייטר, 1997
מבוא
ישראל, כמדינות אחרות בעולם המערבי, הושפעה מן הגישה הקהילתית, השוללת סידור מוסדי כפתרון לבעיותיהן של אוכלוסיות בעלות מוגבלויות ודוגלת בפיתוח מענים בקהילה הטבעית. באמצע שנות השמונים הונהג דיור מוגן לבעלי ליקויי למידה, המבוסס על עקרון הנורמליזציה, שלפיו אדם בעל מוגבלות עוזב בבגרותו את בית הוריו ועובר לגור בקהילה באופן עצמאי ובחברת בני גילו. ההנחה היא שעצם ההתנסות במגורים מחוץ לבית מספקת איכות חיים טובה ומחזקת את הדימוי העצמי.
הספרות המקצועית מניחה לרוב כי הדימוי העצמי של בעלי ליקויי למידה נמוך, בשל גורמים כמו כישלון בבית הספר, הסטיגמה של היות שונה, וחוסר הרמוניה בין תחומי היכולת. ואולם ממצאי המחקרים אינם חד-משמעיים, ורבים מהם לא מצאו כי הדימוי העצמי של מתבגרים ובוגרים בעלי ליקויי למידה נמוך משמעותית מזה של בני גילם. הסבר אפשרי הוא שבהתבגרותם הם מפתחים דימוי עצמי חיובי המנותק מן הכישלון הלימודי, ומוצאים ערך עצמי בתחומים אחרים. עוד נמצא כי קיימת הבחנה בין תפיסות עצמיות כלליות חיוביות לבין תחומי חסך ספציפיים, כמו ההישגים האקדמיים, וכי לתמיכה משפחתית וחברתית השפעה חיובית על הדימוי העצמי. במרבית המחקרים נטו בעלי ליקויי הלמידה להעריך את עצמם באופן חיובי יותר מהערכות הזולת, ובכלל זה ההורים והמורים, אולי בשל...
לקריאת הסיכום המלא הורד/י את הסיכום באמצעות הטופס לעיל^
